שאלה:
בס"ד
שלו' למו"ר הרב שליט"א
הרב מסביר שבעבודת ה' יש תענוג והויה, ובתחילת
עבודת האדם צריך להגיע לתעונג, אבל לאחר שמגלה תענוג בקרבת ה' אז עבודתו לגלות
נקודת הויה שהוא עבודה בלי תענוג.
והנה כתב רבינו תם בספר הישר (פרק ו) שבכל מעשה
שהאדם עושה, הוא עושה בשביל הנאה. וא"כ משמע מר"ת שאפי' אם אני עובד ה'
או לומד תורה לשמה, אני עושה זאת סו"ס (בתת הכרה) לקבל תענג מזה, או משום
שאני יודע בתת הכרה שיש לי שכר על זה, או בדקות יוצר, מזה גופא שאני לא עושה זאת
בשביל להתענג אלא רק משום עצם הווית המציאות ה' מחייב אותי לעשותו, וא"כ אני
נוגע בנקודת הוי' אבל רק מצד התענוג שבה. א"כ לכאורה כל היכולת שלנו להגיא
להויה היא רק מצד התענוג דהויה אלא לא יותר מזה. האם באמת שייך לנו להגיע
(עכ"פ באופן של ברגעים תבחננו) לנקודת אמונה שבהויה או אפי' בהויה דהויה?
והאם נכון לומר שמצד "רצוא ושב" עיקר עבודתינו (שב) הוא תענוג דהויה,
אבל חייבים לשאוף (רצוא) לאמונה דהויה וביותר להויה להויה? וביותר, האם חייבים
ג"כ לא רק לשאוף לאמונה דהויה ולהויה דהויה, אלא גם להשתדל להגיע לדרגות אלו
באופן מסוים? (וכגון ע"י להתבודד ולההתבונן, במחשבה פשוטה, על עצם מציאות ה',
קודם שאני שואב תענוג מכך...?)
וזהו נפקא מינה גדולה אצלי, כיון שאני רוצה לידע
מה הנקודה העליונה שאני צריך לשאוף בעבודת ה' שלי.
תשובה:
קטגוריות
