שאלה:
שלו' למו"ר הרב שליט"א.
בספה"ק (שם משמואל ועוד) מבואר שמי שיש בו מדת הזריזות, בידוע שהוא שומר הברית, וכן מי שהוא שמח בתדיריות ותמיד יש חיוך על פניו, סימן שהוא שומר ברית, משום שפגם ברית הביא כבידות ועצבות על האדם ומונע כל שמחת החיים ממנו, ועל כן מי שהוא תמיד זריז או שמח, סימן שהוא שומר ברית.
ואני רוצה לשאול: האם זה מוכרח בכל מצב, או עכ"פ האם זה ג"כ קאי על בזמן הזה? דיש בנ"א שיש להם טבעל של זריזות או שמחה והם תמיד מחייכים, ובהרבה פעמים זה נובע מנפש הבהמית (או משום שזה עצם טבע נפשם, או משום שהם עבדו על עצמם), וא"כ לכאורה אינו מוכרח שהאדם הזה נזהר מאד שלא לפגום בריתו. ויש לי נ"מ גדולה אצלי, דהרבה פעמים שמעתי מהרב שכל אדם פנימי בדור הזה צריך לחיות חיים של לבד והבדלות מן כל אנשי הדור, אבל מאידך ג"כ כל האדם צריך חבירים, ומספיק עי"ז להתחבר לשני או שלש חברים, וחברים אלו צריכים להיות אנשים שמבקשים אמת, אנשים שיש להם חיבור אמיתי בפועל לעולם פנימי, עכ"פ ככל היותר שיש. ואני הבנתי מתוך דברי הרב שזה כולל אנשים שהם נזהרים בשמירת הברית ובקדושת היהודי, שראוי להאדם להתחבר דוקא לאלו שהם שומרי ברית, ואיך אני יכול לידע אם הם שומרי ברית או לא, ע"י השמחת החיים או מדת הזריזות שיש להם זהו סימן שהם שומרי ברית וראוי להתחבר להם (וג"כ צריך להיות מבקשי אמת, כמו שהרב אמר). האם הגישה שלי נכון?
תשובה:
לכל כלל יש יוצא מן הכלל. וזהו רק סימנים. ויש סימנים קלושים, טובים, ומובהקים. וזהו אינו סימן מובהק.
אי אפשר לדעת בבירור גמור. ונצרך עין בוחנת על כלל נפשו, ותפלה לפניו ית"ש.
קטגוריות
