שאלה:
נראה לי שהרבה אנשים שמרגישים בושה נתקעים בנפש, הם לא יכולים לסבול הכאב של הבושה כדי להיפרד מהחסרונות שהנפש דבוקה בהם באופן טבעי. ההכרה שבאמת אין מקום לבושה בחסרונות יכול להסיר את ההרגשים של כשלון וחוסר סיפוק עצמי. אבל זה נראה שדורות קודמים השתמשו עם בושה ואשמה להחדיר תורה ומצוות לתוך הגוף ובכך לעבוד על הבושה שמרגיש מידי מפחיד, כי זה מרגיש כמו אהבה של ההורים, מורים, וכל החינוך שהחדירו בנו – הפרומקייט עצמו.
בגלל זה נראה שה"ערב רב" בקלות יכול לעבוד עלינו ולהביא אותנו לניתוק ולהעסיק אותנו עם הנפש ואפילו לתת לנו ללמוד תורה, אבל כל הזמן מכסה את הקשר האמיתי לה', היחידה ואמונה.
הםא יש התעוררות לעזור לאנשים להכיר את מצבנו, מצב שרותח במים (מים ואש) עם מכסה של בושה שמכסה את הכוחות לעורר את ההכרה שה' נתן לנו חסרונות כדי להידבק בה' ולהשתמש עם בחירה חופשית? איך אפשר לכוון את הענין של בושה, שנחדור לתוך הפרומקייט, באופן עדין ואוהב להיות נתון להחזרת חלק הנפש שנאסר שם, וגם הרגע העכשוי של חיות שנופל לחושך? האם יש חוקים מהתורה עם הדרגה שבכיוון הזה, ויהיה מקובל כאמת?
לעצמו, התיאור של האריז"ל על הד' מכשולים רוחניים – הבור, השור, המשחתת, והאש, אופן מצויין למודעות עצמית על הקולות שאני מקשיבה להם, האם הקולות הגיעו מעצמי או האם זה משהו שמושך אותי מצד חסרונותיי שמוציאים זכור? מהספיק? של הצד הנגדי.
אני מנתקת את הקשרים האלו. להחצין? מה שמושך אותי לצד הנגדי שמשחרר אותי מהגבולות חיים והתפיסה שהנפש הוא האני האמיתי. האם זה דרך נכון, איך אפשר להפיץ את זה באופן יותר מובן בקלות לכל אחד בנקודת החיה שלהם?
תשובה:
א. להרגיל את הנפש לחשוב בגדלות ה' שאין לה סוף, ולהיפך הנברא מלא חסרונות ביחס לבורא. באופן זה האדם מסכים שביחס לבורא הוא חסר, ויותר קל לו להיכנס ולהתבונן בחסרונות של עצמו.
מתוך השוואה של כל מידה.
למשל, שיעור רחמנות של הבורא, וכמה אני מרחם.
שיעור הטבה של הקב"ה, וכמה אני מיטיב.
באופן זה לאט לאט יכיר יותר ויותר את מעלותיו וחסרונותיו של עצמו.
ב. על דרך כלל זה מעורב גם מזה וגם מזה, ונצרך בירור כמה אחוזים מכל חלק.
ספר דע את עצמך בנוי על התפיסה של הבירור מי האני האמיתי, אולם באופן קצת שונה.
קטגוריות
