שאלה:
כמגי"ש לבני ט"ז/י"ז בישיבה חסידית, ברצוני לדעת חוות דעתו הרמה על חיוב שלי לחנכם לטוב ביותר בדורנו, והדרכים לזה;
א] ככלל, מה יהא במחשבתי כתכלית סופי/שאיפה יותר גבוה, לדרוש לחייב ולעזור אותם להגיע אליה?
ב] אלו דרכים בכללות, טובים ע"מ להדריכם למקומם הפרטי בעולם עם קשר לבורא, או אולי אי"ז מוטל עלי?
ג] בנוגע לעבודה בנפש, האם יש דרך קצרה לתפוס ה'נקודה' של בעיה של בחור בלי להצטרך להקריב שעות של שיחה - שאין לי כמובן שפע של זמן לכל או"א כדבעי?
ד] כשלעצמי אני רואה את עולם הישיבות כמנסה לחנך דור הצעיר לדבר אחד בעיקר, והוא ליעשות 'למדן', וכדו' דברים שיועילו להם על צד שבגדלותם ירצו להיות ר"מ או ראש ישיבה... ולכאו' זה כ"כ רחוק מנקודת האמת, האם יש בכלל 'עשר אחוז' מהם שיגדלו כמלמדים ומגי"ש שניאלץ למקד ולרכז כוחנו בזה בלבד?! מה עם אמונה? מה עם קו"ט? מה עם בריאות הנפש? למה לא נחלק השקעותינו ולאזנם באיזון בריא בכל תחומי הצלחות (של רוחניות)??
האם אני צודק בכלל, וא"כ מה יש בכוחי לתקן בתור יחיד/הדיוט?
ה] מה עיקר בעבודה שלי לתקן ע"מ להתכשר יותר ליכולת להשפיע בהם מה שצריך?
תודה רבה
תשובה:
א. כל הזמן להיות בתנועה של עליה ולו הקטנה ביותר.
ב. מבט ישר של אבא ובן בין הקב"ה וישראל, וחיפוש קשר זה באופן חושי.
ג. איני מכיר, אלא לבעלי עין בוחנת ועמוקה וחדה ביותר.
באופן כללי אם לומדים לאורך כל הדרך להכיר את הבחור, כאשר יש בעיה יותר קרוב למצוא אותה מתוך ההכרות הקודמת.
ד. כן. יש לחנך להיות תלמיד חכם אמיתי בלי יחס להשפעה כר"מ וכדו'. וכן לחנך לעולם פנימי עשיר ורחב. בתור יחיד אפשר לבטאות זאת בדיבור ובכל ההנהגה את כלל הדברים הנ"ל, מתוך תפלה בפרטות כפי הנצרך.
ה. הכרה עצמית גבוהה ועליה תמידית עצמית בתורה ועבודה.
קטגוריות
