שאלה:
בס"ד
יש לי בעיא בנפש של שכחה, תמיד אני שוכח דברים. אשתי ביקשה ממני לעשות דבר ואני שוכח לעשותה ובדרך כלל זה נעשה מחמת שיש לי עוד דברים לעשות ואני דוחה לעשותו ואח"כ אני שוכח לעשותו. וגם אני שוכח את הדיבורים שלה אפי' בתוך השיחה, היא אמרה לי דברים ואני שוכח פרט אחד והרבה פעמים אני לא זוכר בכלל שהיא אמרה דברים מסוימיים והיא מזכרת אותי שאמרה זה ואמרה זה, והיא מאד נפגעת מזה כמובן מחמת שהיא חש שאני לא שומע אותה, ובאמת הרבה פעמים אני לא שומע כלל מה שהיא אמרה, ולפעמים אני שמעה רק אני שכח אח"כ את מה שהיא אמרה, ואני סובר שכל זה נובע מחמת דמיון חזק במוחי, שיש לי מוח שמדמיין תמיד, ולפעמים זה נובע משקיעה בעצמי, או באיזה מחשבה או באיזה הרגש או באיזה דמיון או באיזה חוויה של העבר, ויש לי הרבה "דו-שיח" כל היום בהמוח שלי, ואני חושש שזהו הסיבה שאני לא שומע היטב את מה שהאשה אמרה לי, אבל לכאורה אין זה פותר את הבעיא של השכחה.
(א) מהו השורש של הבעיא של החוסר שמיעה? האם זה נובע מריבוי הדמיון או משקיעה בעצמי או מסיבה אחרת? (ב) וכמו כן מהו השורש של השכחה התמידית שלי? (ג) האם שני בעיות אלו קשורים זו בזו או שהם נובעים ממקורות נפרדים בנפש (אני לומד מהרב בסדרת הארבע יסודות שהבעיא של "שקיעה עצמית" "נובע מרוח דאש דרוח" בנפש, האם זה גורם לריבוי השכחה אצלי)?
תשובה:
א. חוסר שמיעה תולדה. השורש שקיעות עצמית, בעיקר בהרגשה שתולדתו דמיון.
ב. כבדות.
ג. כן. שקיעות בעצמי באופן של כבדות ניכרת.
לא. כבדות מכח הרגשה, עפר דמים.
קטגוריות
