שאלה:
כשאני מתפלל במנין בבהמ"ד אני מרגיש בחזרת הש"ץ לא פחות מחמש זוגות של עינים המסתכלים עלי. אני רואה המציאות איך הרשה אנשים מסתכלים אנה ואנה ומתסכלים ומעיינים באדם זו ובאדם זו. ומיד אני חושש שהם דנים אותי או שהם מעיינים עלי. והדבר מפריע לי מאד בנפש, עד כדי כך שאין אני רוצה להתפלל במנין מחמת החוסר נעימות שיש לי מאנשים שמסתכלים עלי בעת חזרת הש"ץ. (א) איך אני יכול להתגבר על החוסר הנעימות שיש לי מאנשים אלו שמסתכלים בי בעת חזרת הש"ץ?
(ב) ולפעמים גם אני עוזב להתפלל במנין, אני לומד בכולל בערב ואח"כ הגיע זמן להתפלל מעריב ואני הולך הביתה מהבהמ"ד מחמת שאין אני רוצה להתפלל במנין, ואני בוש מאד מלהזכיר את זאת אבל אני צריך להגיד זה כדי לקבל עזר מהרב בזה, והוא שלפעמים איני מתפלל כלל רק קר"ש, מחמת שאני חושב לעצמי מחשבות של שפלות עצמית כגון "למה הקב"ה צריך תפילתי...?"
ראיתי שכתב הנתיבות שום שיש כוחות של מוח (חב"ד) ויש כוחות הלב וההרגש (נה"י) וכשהאדם אינו מרגיש מחובר למצוות עם השכל או הלב שלו אז הוא צריך להשתמש במדת המלכות שהוא קבלת עול, לעשות המצוות אפי' כשאינו מרגיש כלום. אמנם זה גופא הבעיא שלי, שאני מרגיש איך הנפש שלי התכנס מאד מאד ואיך שאין לי את הכוחות הנפש בזמנים אלו לאמץ את עצמי לקבלת עול. האם עלי עדיין ללחום על הטבע שלי ולאמץ את עצמי להתפלל במנין (או להתפלל בכלל עכ"פ ביחידות כשאין אני מתפלל במנין), אפי' כשאני לא מרגיש כלום? ובאמת אני רוצה מאד לכוף את עצמי להתפלל אפי' כשאיני רוצה, אבל זה גופא הבעיא, שאין בי את הכוחות הנפש לאמץ את עצמי לקבלת עול....
ויש לציין שהיה תקופה בימות נעורים שלי שאני היה מקפיד מאד על תפילה במנין ואני היה מוסר נפש לא להלוך לשום מקום בבין הזמנים אם לא היה ברור לי שיהיה מנין שם, עד שהיה לי מאד לחץ בנפש מזה והייתי כועס על עצמי כשאני היה בא מאוחר באמצע חזרת הש"ץ של מנחה ולא היה עוד מנינים, ומהלחץ הזה לאט לאט אני לא היה מקפיד כ"כ על תפלה במנין רק נהגתי עצמי בדרך ממוצע כמו שארהעולם, אבל לאחר הנשואין שלי נפלתי לעצבות מהבעיות שהיה לי בשלום בית ובהרוחניות שלי ומחמת זה התפללתי מאוחר והדבר מתגלגל למצב שלא היה שום רצון להתפלל במנין כלל לפעמים, וזה מתגלגל למצב שלפעמים לא התפללתי כלל...ודבר זה מתגלגל שגם עכשיו שאין לי עצבות מסוימת רק ש"כיון ששינה בו נעשה כהיתר" רח"ל ועכשיו אני נמצא במלחמה לקיים ג' תפילות ביום, דבר שהוא כ"כ פשוט לכל יהודי שהוא נסיון תמידי אצלי.
איך אני יכול להשתנות את ההרגל שלו? לעורר יותר כוחות הנפש? לעורר הרגש? או לאמץ את עצמי לעשות את מה שאני מחויב לעשות אפי' כשאני מרגיש כלום? (אני אדם בעל רגש מאד, וכשאין לי רגש אני לא פועל כלום, וזהו חלוק גדול מהבעיא)
.
תשובה:
א. יש להיכנס לתוך עצמך ולא לעסוק במה שסביבותיך.
ב. לצורך כך נצרך איזון כללי של ההרגשה כפי שהוזכר פעמים הרבה.
איזון מול השכלה, לימוד בעיון, ואיזון מול מעשה.
קטגוריות
