שאלה:
לכבוד הרב שליט"א
אני רוצה לשאול משהו.
יש לי בעיה אני משתדל שלא יהיה לי תאוה בשעת קיום מצות הבית אבל אפילו כשאני מכוון כל הזמן בשמות הצדיקים או בשאר דברים של קדושה סוף כל סוף יש לי הנאה ממעשה. בכל יום אני מכון בהלשם יחוד שלפני הנחת תפילין ושהו נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו אבל עדיין יש לי הנאה.
ואני רוצה להבין השם יתברך ברא לי אם חושים ואני בריא ברוך השם וברא לי את חוש המישוש וגם חוש של טעם וריח ואם לא היה לי חס ושלם את החושים האלה אז היה נחשב לי כחסר והיה כחולה אם כן כשאני עושה מצוה איך עושים בלי הנאה.
כתוב שצריך להיות טעם באכילת מצה אבל אם יש טעם יש גם הנאה איך זה עובד?
כשכתוב שרבנו הקדוש לא נהנה אפי' באצבע קטנה אז מה הכוונה לא היה לו את החושים? היה בעל מום? חס ושלום. אז איך זה עובד?
אמת כתוב שבמצות הבית אי אפשר שלא יהנה בכלל אם כן מה הכוונה שרבנו הקדוש לא נהנה אפי' באצבע קטנה? ועוד אחד מאזהרות ללמוד בתורת הקבלה לקדש עצמו בשעת תשמיש שלא יהנה.
כתוב שצריך להיות אהבה אחוה שלום ורעות ובפרט בשעת קיום המצוה צריך להיות אהבה ביניהם בכדי שלא יהיה בני שנואה שזה אד מהתשע מדות וגם צריך להיות דעתו בה כדי שלא יהיה בני ערבוביא וכתוב שצריך למשוך לה בדברים בפיוס וריצוי וגם צריך חיבוק ונישוק כדי שלא יהיה כמכה ובועל אז איך עושים את זה כמו שכפאו שד וכפורע חוב?
אם חושבים בשמות הצדיקים ובשאר דברים שקדושה האם זה נכנס בגדר תשע מדות שצריך להיות דעתו בה בכדי שלא יהיה בני ערבוביע?
ואם עושים את זה כמו שכפאו שד וכפורע חוב האם זה נכנס בגדר בני שנואה בשביל שאין אהבה?
לכאורה כל מצוה צריך להיות אם לב אם דעת האם המצוה הזה שונה שצריך לא לב ודעת? שאם יש לב ודעת איך זה כמו שכפאו שד. ומשמע מהמעשה שהגמרא מספר שרב כהנא נחבה בחדר המטה של רב שלא היה המעשה כמו שכפאו שד אז איך צריך לנהוג?
וגם מחד גיסא כתוב בגמרא
כל היושב בתענית נקרא חוטא
אסור לאדם שיסגף עצמו
לא דייך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים
עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו
ומאידך כתוב. קדושים תהיו-פרושים תהיו
כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר
כל הרואה סוטה יזיר עצמו מן היין
אז צריך להנות או אין צריך להנות בספר יסוד ושורש העבודה בשער ח שער העליון כתוב שלא יהנה ממצות הבית.
ברוך השם שיש לי שלום בית ואני אוהב את אשתי ואני רוצה לשמוח אותה וכשאני משמח אותה יש לי גם הנאה אבל אני רוצה לעבוד את השם. מחד גיסא זה עבודת השם בכל לב אבל מאידך כאב לי אני לא יודע אם זה רצון השם וזה נוגע בהרבה דברים כמו מצות אכילת מצה צריך להיות טעם מצה אבל אם כן איך עושים פרישות. מצאתי כתוב בשם הרמב"ם בספר המורה שחוש המישוש לא חרפה לנו. אני מבקש מהרבplease לענות על השאלות.
והשם ינחנו בדרך אמת. תודה.
תשובה:
זו סוגיא רחבה בכל ההנאות שכבר דברו בה ראשונים ואחרונים, ונשיב בקצרה בס"ד.
אי אפשר בלי הנאה, כמ"ש "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי".
וכבר אמרו, שלכך לא מברכים על מעשה מצוה זה, כי מצוות לאו ליהנות ניתנו, וכאן יסודו הנאה.
ועבודת האדם, מחד להקטין ההנאה לפי מדרגתו, אולם נצרך הנאה לישוב דעת ולשמרו מן החטא, כל אחד לפי מדרגתו. וכן נצרך שלא יהא עיקר כוונתו לשם הנאת עצמו.
ואף אצל הצדיקים שיש להם יסורים וקושי נפשי בכך, מכל מקום יש גם הנאה, ומעורב זה בזה.
כפאו שד "על הנאה", ולא כפאו שד "על המעשה".
כל אשה לפי צרכה הנפשי. וחלק נפשו עמה, וחלקו קשור פנימה עמוק לעולמו הרוחני.
קטגוריות
