שאלה:
לכבוד מורי ורבי הרב
זו לי הפעם הראשונה שאני כותב מכתב לרב שליט"א, ואני מתרגש.
אי אפשר באמת שלא. גדלותו של הרב, תורתו, ומבטו החודר פנימה, כפי אשר מתגלה מעיון מועט בספרי הרב, ובפרט מההאזנה לשיעוריו היסודיים, גורמים לי לפיק ברכיים והתרגשות מיוחדת, עת אני ניגש לשרטט מעט דברים לאור עיני הרב שליט"א.
אני אדם פשוט שזכה רק לטעום מעט מים החכמה שהרב שליט"א מרווה את הדור. רוב ככל חלקי תורתו של הרב הם למעלה מהשגתי, אבל במעט שבמעט שכן השגתי אני שש כעל כל הון.
לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי מהי הזכות שבגינה זכיתי להשיג מעט מאור תורתו של הרב שליט"א? אין זה מובן מאליו כלל. דברי הרב הם כמים קרים על נפש עייפה, תוהה ומבולבלת, ואני אסיר תודה במלוא מובן המילה.
אני תחינה לבורא עולם למילוי כל משאלות רבינו שליט"א, לשמירה ולהצלחה בכל מילי דמיטב, המשך הפצת אור תורתו בכל אתר ואתר, ולראיית פני משיח בקרוב, אמן ואמן.
***
ברשות רבינו שליט"א אני מבקש לשאול שאלה בנושא לכאורה פעוט שאינו כדאי להטריח את רבינו שליט"א, אולם רק לכאורה.
השאלה הינה אמנם אודות רכישת והחזקת רכב - כן או לא, אבל באמת שהיא טומנת בחובה עניינים עמוקים יותר, וזו הסיבה שבגינה אני מעז להטריח את רבינו שליט"א.
מעט רקע להבנת השאלה: אני אברך, בן 29, מתגורר בנתיבות, וחי בשלום ובאחווה עם רעייתי היקרה. לנו יש ב"ה שלושה ילדים. הרוח והאווירה בבית מכוונת למקומות של קדושה, ואני ורעייתי מנסים לחיות חיים יותר פנימיים מאשר בדרך כלל. אור תורתו של הרב מחלחל לבית ומשפיע על ההתנהלות הכללית.
מאז ומתמיד אשתי רצתה ברכב. לא סתם רצון אלא כזה שבער בנפשה. הנני זוכר איך כשנה לאחר החתונה היא כבר ביקשה ממני שאוציא רישיון.
כשראתה שאני מתמהמה בקיום העניין, ביקשה להוציא היא בעצמה את הרישיון. רב נכבד בתפרח, אליו אני מקורב, יעץ לי שאם כבר נפלה החלטה בדבר עשיית רישיון, עדיף שאשתי תעשה זאת ולא אני. וכך הווה.
בהמשך, אבי היקר העביר לנו את רכבו הישן וחסך לנו קנייה יקרה. אשתי שמחה מאוד כמובן, והכל היה טוב ויפה.
לפני כשנתיים הרכב התקלקל. התקציב לא איפשר רכישת רכב חדש וכך עברו להם שנתיים בלי רכב.
אשתי לא התרגלה לכך. בפירוש לא. תמיד הדבר הציק לה אבל לא הייתה פשוט ברירה.
לאחרונה הנושא שוב עלה, והפעם אשתי ממש ביקשה ממני לקנות רכב. מה קרה? נודע לה שמוסדות הלימוד של הילדים יהיו מרוחקים מאוד, דבר שיגרום לה בצהריים ללכת הרבה ולהזיע ולהתאמץ (אני לא יכול, היות ואני לומד בכולל שמחוץ לעיר).
אמנם, זוהי לא באמת בעיה מהותית ואפשר היה לפתור זאת (הסעות וכו'), אכן, זו הייתה העילה לאשתי להציף את העניין ולדרוש בדמעות (!) רכישת רכב, חרף המגבלות הכלכליות.
עם אמנם שרצוני העמוק היה לרוץ ולקנות לה רכב תיכף ומיד, טענתי לאשתי שעקרונית אינני מתנגד לדרישתה, אלא שאני מבקש לדחות את הקנייה למועד נוח יותר (מבחינה כלכלית). היא בתגובה אמרה שהיא כבר לא יכולה להמתין יותר.
מה עושים?
בשלב הזה ניסינו ביחד להבין את עומק רצונה. מאין הוא בא ולמה הוא כה גדול. לאחר כמה שיחות עלינו על העניין: נכון שבפשטות הטענות שלה נוגעות בנוחות ומניעת טרחה רבה, אבל בעומק מתחבאת כאן סיבה נוספת:
אשתי אומרת שאי החזקת רכב זה משפיל!!
לטעמה של אשתי, הליכה ברגל בחום הכבד, היא עניין מבזה. משהו של אנשים עניים. בושה גדולה והשפלה עמוקה.
זה לב העניין. מכאן הכל מתחיל ואליו מצטרפים סיבות נוספות של נוחות וכו'.
אציין שככלל אשתי רגישה לכל נושא שמזכיר מעט עוני או חוסר כספי. זה בנפשה. בנידון דידן, העדר רכב נתפס בעיניה כחולשה כלכלית רצינית וכאמור לעיל. דרישתה לקניית רכב, באה על הבסיס הזה, ושיקולים כלכליים אינם חודרים פנימה.
לטעמי, חרף הקושי העצום שהיא חווה נצטרך לחכות. זאת משום שהתקציב לא מאפשר. פער משמעותי בין ההוצאות להכנסות ילווה החזקת רכב אם וכאשר. בנוסף, אותה 'הרגשת עניות' שהיא חווה כעת בעדר רכב, לא תעלם אם אכן נחזיק רכב. הרי אז נצטרך לדחוק את עצמינו בקניית מזון ובשאר עניינים, ושם ההרגשה תחזור. אשתי מבינה אבל הרצון בנפשה.
השאלה לסיכום הינה כך: מה להעדיף? רצון עז או שיקול כלכלי? כמו כן, איך אפשרי בכלל להכריע לכאן או לכאן כאשר בכל הכרעה ישנו חיסרון מובנה ומובהק?
זוהי השאלה ואני מתנצל על האריכות. אני רוצה להדגיש את המובן מאליו שדעת רבינו שליט"א היא אשר תכריע, ולאורו נלך גם אני וגם רעייתי.
אחתום מעין הפתיחה:
יבורך רבינו שליט"א ויבורכו ב"ב בכל טוב.
בציפייה למענה
תשובה:
אפשר להציע לקנות רכב לניסיון של זמן כשלשה חודשים, ואז לדון האם להשאירו או למכור.
במקביל אם ניתן הדבר ויש מודעות ברורה על שורש הסיבה שנתפס כחולשה, ראוי לעבוד באותו זמן על תהליך של שינוי המבט.
קטגוריות
