שאלה:
(סליחה מראש על רוב מספר השאלות שיש בשאלה הזו. מחמת שהיה לי הרבה שאלות בנושא אחד אספתי את כל השאלות למקום אחד, ואם הרב לא ירצה להשיב לכ"כ הרבה שאלות אני יכול לשלחם נפרדים בזמן אחרת.)
א)אם אדם חי את ההרגשים של הזולת, ואכפית לו מאד על שיש צער לחבירו או אפי' אם יש לו ספק אם יש צער לחבירו הוא לא יכול לרכז כראוי ואינו יכול לישן כראוי מחמת שהוא חושב על חבירו ודואג לו, האם זה נקרא המדרגה העליונה של אהבת ישראל שהוא אוהב את זולתו יותר ממנו?
ב) אם אחד דואג לחבירו כמו אב או אם שדואג לבניו או א' שדואג לאחיו הקרוב איליו ביותר, האם זה דבר אינו בריאה ומדרגה זו שייך רק לגדולים וצדיקים ומשגיחים וראשי ישיבה שהיו דואגים לצרכי תלמידיהם כמו אמא הדואג על בנה? (כדי להבהיר את השאלה אני אפרט יותר. יש לי תכונה לדאוג מאד הרבה על ידידים מסויימים שיש לי אם יש לי אפי' ספק שמא משהו לא בסדר אצלם, וזה גורם לי שאיני מרכז כראוי ואני בעצבות ובדאגה על מצב החבר, אם יש לו קושי בגשמיות או ברוחניות, ודבר זה גורם חוסר איזון אצלי, ואע"פ שיש לי עולם גדול של "לבד" בתוך עצמי אני לא יכול לנתק עצמי לגמרי מדאגות על הידידים שלי בפרט אם יש לי קשר עמוק עמהם ואני מרגיש שהוא ואני אחד. מה הדרך הראויה בזה – האם אני נוהג למעלה ממדרגתי כיון שההנהגה זה הוא רק לצדיקים, או שעבודה זו קרוב יותר לשורש נשמתי שהוא יסוד המים – אהבה ועל כן יש לי מקום גדול בעבודה כזו, על אף הקשיים שיש על נפשי מזה?)
ג)אם אני מוסר נפש (עכ"פ באופן שאני מאמץ קצת יותר מכוחי) להלוך לשמחות של חבירו, כגון לקום מוקדם בבוקר כדי להלוך לבריתו של בנו וגם שאני יהיה שם לתפלת שחרית כדי לשמחו שאני משתתף בכל שמחתו, ואע"פ שזה קשה קצה עלי מ"מ אני מאמץ עצמי מחמת שאני אוהבו ואני רוצה לכבדו, האם זה נקרא מסירות נפש להזולת שמביא למדרגה העליונה של אהבת ישראל? (ועל אף שהרב מבאר שמדרגת מסירות נפש באהבת ישראל שייך רק ע"י אהבת ה' שהוא השורש לכח הזו של מסירות נפש להזולת, מ"מ לכאורה גם שייך ענף בלי השורש, וא"כ לכאורה שייך מסירות נפש להזולת אף אם לו את השורש באתגליא של אהבת ה', ואין הכי נמי שמסירות נפש לאהבת ישראל אינו בשלימות אם אין לו מספיק אהבת ה' אבל לכאורה שייך שיהא לו ניצוץ גדול של מסירות נפש להזולת גם בלא אהבת ה', רק שהוי ענף בלי שורש. ואם ההנחה שלי נכון, אז חלה השאלה הנ"ל.)
ד)הרב מבאר שמדרגה העליונה של אהבת ישראל הוא "חן", קשר שהוא למעלה מטעם ודעת. אם אני חש קשר עם אדם מסוים כמעט מהרגע שאני נפגש עמו, והריעות הזו הולכת ונתעמק יותר ויותר ככל השנים הולכות והקשר אינו מתפרק (רק חיצונית הקשר מתפרק, אבל פנימית הקשר עדיין קיימת וגם נתעמק עם השנים, כמו יין ישן), האם זה תוצאה מחן טבעית הנובע מנפש הבהמית, שלפעמים אחר מוצא חן בעיניו ואפי' לזמן רב או אפי' לכל החיים הזולת יש לו חן בעיניו? או שחן לעולם הוי קשר רוחני מאד שהוא למעלה מטעם ודעת?
ה)אם אני אוהב הזולת מחמת שאני רוצה קשר עמו, האם זה נקרא אהבת ישראל או שזהו מדת התקשרות בנפש שהוא ענין אחר? והאם דבר זה תלוי ברצון לקבל קשר מהזולת או רצון להשפיע קשר על הזולת, דברצון לקבלה מהזולת אז הוא באמת חושב לתועלת עצמו משא"כ אם רצונו להתקשר להזולת מחמת שהוא רוצה לתת אהבת לזולתו, אז זה אהבת ישראל אמיתית כיון שהוא באמת אוהב זולתו ואינו רוצה לקבל ממנו? ומהו באופן שהוא רוצה גם וגם, הוא רוצה בעיקר לתת אהבה וכבוד לחבירו ולמלאות כל צרכיו והוא גם מתפלל עליו ודואג עליו ומוסר נפש להלוך לכל שמחת חבירו?
ו)מה החילוק בין חסד-אהבה למדת יסוד-התקשרות (ובפרט לפי מה שהרב מבאר בדע את הרגשותיך שמדת התקשרות הוא קשר הנפש עם הזולת)? וכיון שיסוד הוא באותו קו חסד, האם יש קשר בין חסד-אהבה למדת יסוד-התקשרות?
ז)אם אדם פגום במדת היסוד, האם זה מקלקל את אהבתו הזולת, כיון שהתקשרות הוא מדת היסוד (ובפרט אם יש קשר בין ספירת חסד-אהבה לספירת יסוד-התקשרות)?
ח) כמו שאדם יכול לקשור נפשו עם נשמת הצדיק ע"י התבוננות וריכוז על הצדיק, האם כמו כן האדם יכול לקשור נפשו עם חבירו באופן שהוא מתבונן שהוא וחבירו באמת "אחד"?
ט) אם אני חש כלפי ידיד או שני ידידים שאני והוא ממש "אחד", מחמת שאני מרגיש שכל נפשי ורוחי ונשמתי דבוק בנשמתו ובשורש נשמתו, עד כדי כך שאני מוכן למסור נפשי עליו, האם זה המדרגה העליונה של אהבת ישראל שהוא "אחד" עם הזולת, או שזה רק ניצוץ, או שזה רק דמיון? או שמדרגה זו של "אחד" שייך רק אם הוא מרגיש שהוא "אחד" עם כל ישראל ולא רק כלפי איזה ידיד או ידידים שיש לו?
י) לפעמים כשאני ער משינה עריבה, כמו בצהרים של שבת לאחר הסעודה, יש לי חוויה של נעימות מאד מיד כשאני ער משינתי, והרגשה הנעימה הזו בא מהרגשה שאני וידיד מסוים הם "אחד" ממש, ושהלב שלי הוא באמת הלב שלו, כיון שליבי מקושר עם לבבו, ואני מרגיש רגש פיזית בלב שלי שהיא מאד נעימה, ומורגש אצלי כאילו שהלב שלי רוצה לפרוח חוצה מעלי ולעלות למעלה, ע"י הרגשת ה"אחד" הזו, וברגעים מסויימים אני חש יציאה מאני ושאין לי אגו, אלא שכל "אני" מקושר עם חבירי ושיש לנו לב אחד. אינני יודע כיצד להגדיר את חוויה הזו, וכבר הרבה פעמים חוויתי את זאת. מה התופעה הזו אצלי? האם זה רק חוויה של דמיון שנובע מרצון שאני חושק ליותר ויותר התקשרות עם הידיד הזה? (וכמו דברי הרמב"ם שדרך האוהבים וידידים לחשוב תמיד על האהבה ועל הקשר שיש ביניהם).
בתודה רבה להרב,
תשובה:
א. מצד שורש אור הנשמה, כן. מצד ההלבשה של הנפש הבהמית פעמים זה נובע מרגישות יתר, וחוסר איזון של שכל והרגשה.
ב. החיבור לאהבת ישראל צריך שיהא ברצוא ושוב. ויש למצוא את המקום הפנימי יותר והשקט יותר, עצם הנפש הבלתי מתפעלת. וזה היה דרכם של רוב גדולי ישראל. כמו שהעיד החזו"א על עצמו, שלולי שהיה לו חיבור למקום זה לא היה יכול להתרכז בתלמודו, מרוב אהבתו ורחמיו על אחיו בני ישראל.
ג. מסירות פורתא ומאיר "ניצוץ" מאהבת ישראל.
ד. בשורש הנעלם מאוד זהו אהבת ישראל. אולם כיוון שזה מתגלה לפרט, לפלוני מסוים ולא לכלל כולו, בהכרח שאור אהבת ישראל נעלם. וזהו חן של חיבור פרטי, או בנפש הרוחנית, או בנפש הבהמית.
ה. רצון לקבל אינו אהבת ישראל בגילוי. רצון לתת, אהבה פרטית, כנ"ל, ניצוץ מאהבת ישראל.
ו. חסד – פעולה של נתינה. אהבה – קשר נפשי. יסוד, קשר בפועל, כחיבוק, שפנימיותו אהבה. כן חסד, נתינה בפועל. יסוד, התקשרות בפועל. והמניע הפנימי, אהבה.
ז. כן. אינו מזוכך, ורוצה לקבל, וכן נקשר לאדם פרטי. וכן הקשר לכלל לא מאוזן עם השכל, ונעלם העצם.
ח. כן. חיבור לצדיק חיבור של ענף לשורש. חיבור לחבירו, חיבור בין ב' ענפים.
ט. חלקו דמיון, וחלקו ניצוץ, כנ"ל. אהבת ישראל גמורה כוללת את כולם.
י. חלקו דמיון, אולם לא רק, אלא סוף& ניצוץ כנ"ל. האם חבריך גם חש כך כלפיך? אם כן, חלק הדמיון קטן הוא.
קטגוריות
