שאלה:
שלום כבוד הרב,
אם אני מחלק בצורה גסה יש חיצוניות ויש פנימיות בעולמות, בפנימיות זה בנפש בחיצוניות זה מחוצה לה, לדוגמא שאדם בעולם היצירה אז הוא חי בנפש בעולם הרגשות ולא בעולם המעשים זה הפנים והחוץ אלו "ישויות" של עולם היצירה לדוג' מלאכים וכו'.
1. קודם האם זה נכון חלוקה זו? כלומר יש מרבותינו שדיברנו על איך העולמות מתארים בנפש וזה הפנים ויש שדיברו מה יש בעולם הזה ששם מדובר על דברים מחוץ לאדם כמו בעולם המעשה החומרי שיש מקומות, אנשים ודברים אחרים מחוץ לי.
2. האם כחלק מהעבודה הפנימית יש צורך/עניין להגיע למצב שנפש "תראה" גם את החיצוניות העולמות?
3. האם השלב הזה הוא מעכב בשביל לעלות לעולם עליון יותר מהעולם שאני בו כרגע?
4. בגדול בנפש העליה בעולמות היא שאדם מזהה את הכוחות בו ועולה לאט לאט כסדר, מה הדרך בשביל "להאיר" לנפש גם את חיצוניות העולמות?
5. האם יש סדר מעודף האם קודם להכנס לפנים או קודם לחוץ?
6. ההנחה שלי היא שתמיד עדיף להכנס לפנים, אז האם שאדם נכנס לפנים הוא צריך ברצוא ושוב לנסות גם "לראות" את החוץ כי הוא עוסק באותו עולם או לסיים קודם פנים ואח"כ אם צריך אז לעבוד על העולם החיצוני או אפילו שבכלל לא מומלץ להתעסק בחוץ?
7. אם אדם חש את הפנים ולא את החוץ האם זה אומר שנפשו עלתה לאותו עולם, לדוג' אדם שחש שרגשותיו מופנים לבורא אבל מצד שני לא רואה שום מראות רוחניים של עולם היצירה, מה זה אומר על מצב הנפש שלו כלפי אותו עולם?
תודה רבה!
תשובה:
א. כן. "הן אראלים צעקו חוצה". אולם כמובן יש גם חיצוניות באדם עצמו, כגון הרגשה – פנימיות, התפעלות – חיצוניות.
ב. תלוי בשורש. מי ששורשו בחיצונית, כן.
ג. כנ"ל תשובה ב'.
ד. זיכוך הכלי – הגוף. וכן התקשרות לזולתו, רעים, צדיקים, ואזי אף מלאכים.
ה. תלוי בשורש של כל אחד.
ו. כנ"ל, אולם אף למי ששורשו בפנימיות, עיקר ככולו שם, ומיעוטו בחיצוניות.
ז. שהוא שם, אולם סיבת אי גילוי החיצוניות, או מפני שאינו חלקו, או שהכלי לא מזוכך דיו, או מפני עכירות הדור, כמ"ש ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך.
קטגוריות
