מהן עיקרי משנתו של הראי”ה קוק זצ”ל? ומהו שורש ההתנגדות למשנתו? אם הרב יוכל להרחיב כי אין הדברים ברורים לי כלל.

תשובה: ישנו אור פנימי, נר”ן. ישנו אור מקיף שאינו נכנס להדיא לתוך פנימיות הכלי, אלא מקיף סביבותיו, יחידה. וישנו אור שנכנס לחצי דופן הכלי החיצון ויוצא, חיה.
אור זה הנקרא חיה (דאצילות) בחינת אבא, יסד ברתא. חלקו נכנס תוך הכלי ויורד עד ברתא, מלכות, ד’ אמות של הלכה, והוא אור המצומצם בכלי, ומתיישב בתוך הכלי, ולחלק זה אין לו אלא מעט התנגדות כמ”ש החזו”א.
אולם חלק האור שאינו נכנס תוך הכלי בקביעות לרוב הארתו, בשעה שנכנס תוך הכלי אינו מתיישב בכלי, והוא מעין מטי ולא מטי. אור זה כאשר יורד לתוך ברתא, מלכות, מתגלה כאהבת ארץ ישראל מופלגת שאינה מצומצמת לגבולות הכלי ממש. וכיון שאינו מתיישב ממש בכלי יוצר התנגדות.
יתר על כן מכיון שזו חיה דאצילות, עולם שכולו טוב שיורד לאור מלכות דעשיה שבה יש תערובת טו”ר, ומאיר בה הארה שכולה טוב. חלקי הטוב למטה מתנגדים להארה שכולה טוב בתוך מקום הרע, כי עי”כ נעשה טשטוש בגבולות הרע וגדריו, ונעשה חיבור לרע. מחד יש בו הארה גדולה, אולם גם סכנה גדולה, של תערובת עמו. מי שנמצא במדרגת חיה סכנתו פחותה כי הוא נכנס ויוצא. אולם מי שנמצא למטה תדיר ח”ו יכול עי”כ להתערב עם הרע ממש.
צורת הארת עולם שכולו טוב בתוך הרע: צורתו שעי”כ מאיר את חלקי הטוב, רפ”ח ניצוצות שבו ומראה את חלקי הטוב שבו. ועל חלקי הרע נאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. יש להבין שכיון שזה אור חיה, אור שנכנס ומסתלק, בזמן שמסתלק, מביטים על התחתון לפי גדריו ממש. ולכך ישנם ג’ מהלכים. א. מבט תחתון שיש רע וכל ההתמודדות עמו. ומבט עליון שכולו טוב כנ”ל. ופעמים משתמשים עם מבט תחתון, לפי גדרי התחתון, לפי הצורך. ופעמים משתמשים עם מבט עליון. ב. לפי שינוי מדרגת המביט. שכאשר עוסק בפשט מביט לפי גדרי תחתון, אולם כאשר עוסק ברז, סוד, מביט לפי מבט עליון על התחתון. הדבר אמור הן בעסק השכלי, והן במדרגת הנפש באותה עת. ג. שתמיד כמעט ללא יוצא מן הכלל משתמשים במבט עליון שכולו טוב. וזה מסוכן מאוד.
מובן הדבר שלרוב עדינות הדברים, אין עדינותם נקלטת אצל המון העם, אלא אצל יחידי סגולה בלבד. דרך זו היתה בדורות עברו באופן של מקיף. אולם לא הכניסוה לפנימי למעשה, שעי”כ נעשית תערובת של כולו טוב, עם טו”ר.
תכלית הארה זו: להאיר אור דלעת”ל בתוך עוה”ז, ועי”ז להחיש את הגאולה. מתי העת לכך, כבר היה שנוי הדבר במחלוקת עם בני אפרים שעלו קודם זמנן, אולם הם סברו שעת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצינו, וזאת מפני שהתנוצץ אור הגאולה, אולם לא הארה בשלמות. וישנו דרך ע”י אתערותא דלתתא להגדיל התנוצצות זו.
לדרך זו יש התנגדות של הרע מחד, כי הוא מאיר בו אור דתיקון המכלו. אולם מאידך משם יונק הרע ע”י תערובת זו. כי אם מאיר באופן של מקיף מסלק הסט”א. אולם אם נכנס אל תוכו, יוצר אפשרות של יניקה.
וכן ישנו התנגדות מחלקי הטוב, הן מצד שגורם לטוב להתערב עם הרע, והן מצד כך שמראה לטוב שאינו שלם.
צורתה המעשית: חיבור למקור הנביעה שכולו טוב מתוך השקטה, התבודדות, הקשבה למקור. אח”כ מבט הנולד מכך, מבט שרואה את הנבראים מבחוץ, מקיף, מבט שכולו טוב, מקורו טוב ומוליך הכל אל הטוב. וברצוא ושוב כניסה לתוך צמצומי הגבולות בתורה, ד’ אמות של הלכה. במקום – א”י. בזמן – תיקון חצות. בנפש – אהבת הבריות ללא מצרים. ועוד צמצום נוסף לגבולות התחתון ממש, עולם המעשה בפועל. וחוזר חלילה כל הימים. דרך זו שייכת לנשמות של חיה – אצילות.
העתקתם לנפשות אחרות יש בה סכנה עצומה ומוליד חורבן אלא אם בטלים לנשמה עליונה זו. והוא השורש להתנגדות רבתי.