עלינו לארץ מצרפת [#9568]

כ"ו תשרי התשפ"א

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א.

אנחנו  בעלי תשובה ועלינו לארץ כבר לפני 15 שנה. ויתרנו הרבה כדי להגיע לבני ברק.

בחו”ל, הייתי מורה מחנכת ובעלי היה אברך. היינו חלק מקהילה חרדית חשובה, היו לנו כל מיני עזרות כספיות מהמדינה. אבל רצינו לחנך את הילדים במקום קדוש וטהור יותר. אז החלטנו לקיים את ה”לך לך”, לבוא לגור בארץ הקדושה. לגבי הפרנסה, אמרו לנו שמומלץ להגיע לארץ כבר עם מקצוע ביד . התמודדנו עם כל מיני קשיים פה בארץ. המנטליות הייתה שונה לגמרי.

מבחינת המשפחה, ההורים שלי נפטרו וההורים של בעלי לא רוצים לקשור קשר חזק איתנו מאז שבעלי חזר בתשובה. לילדים אין סבא וסבתא, אין לנו קרובי משפחה כמו שיש אצל רוב הישראלים. אז החברה מאוד חשובה להם. ומאוד מושפעים ממנה.

פעם, “חברה” מהכיתה אמרה לבת שלנו שהיא לא תוכל להתחתן עם בחור טוב כי אין לנו יחוס (אנחנו בעלי תשובה), אין לנו כסף כדי לקנות לה דירה (אנחנו עדיין בשכירות) ואין לנו כבוד (אנחנו רק בעלי בתים פשוטים)… משפטים כאלה  בגיל ההתבגרות הרגו את הילדה הרגישה שלנו. ילדה מיוחדת, חכמה, וגם מרדנית. היא לא מצאה את עצמה בעולם הליטאי, עזבה את בני ברק ונהיה חבדניקית.

אני מרגישה שנכשלנו בחינוך שלנו כי לא נתנו לילדים מספיק כלים כדי לקשור קשר חזק עם הקב”ה ולהתחזק באמונה וביראת שמים למרות הפרוטוקול של החברה . יש תורה ויש אנשים עם כל מיני כללים בחברה וצריך להבדיל ביניהם.

לבן שלנו , ציפינו שזה יהיה אחרת. הוא לא עילוי אבל הוא היה מתמיד והיה לו רצון מאוד חזק להיות תלמיד חכם. ישיבה קטנה מצויינת לחצו עלינו כדי שהוא יכנס בישיבה שלהם. והסכמנו. התחלתי להכין סיום אחר סיום, מסכת ועוד מסכת, סדר מועד, נזיקין…הוא רצה לסיים את הש”ס. הוא מתקדם. הלב שלי מתמלא בהודיה לד’. שיעור ג’: הוא רוצה להכנס לפוניוביץ’.

הוא מרגיש שאין לו ברירה : הוא רוצה את הכי טוב שיש. ל2 סיבות: הוא רוצה רמה לימודית מצוינת כדי להיות תלמיד חכם. וגם הוא הבין, לפי כללי החברה !!!, שאם הוא רוצה לקבל שידוך טוב במצב הנוכחי שלנו, הוא צריך ללמוד בישיבה מצוינת.

הוא מתאמץ המון. הוא בלחץ. הוא בטוח שאם הוא רוצה, הוא יצליח. מתעורר ב 6:30 כל בוקר וחוזר מאוחר. הוא שקוע בלימוד.

דוגמה של רציניות והתמדה. מגיעה תקופת הקורונה 4 חודשים בלי מסגרת. היה קשה. אבל החזיק מעמד. מגיע המבחן בפוניוביץ’. הוא (גם החברים שנבחנו אתו) בטוח שהצליח. מיד אחרי המבחן, הוא מחליט ללמוד כל הלילה בכותל כדי להודות לד’ על ההצלחה.

אחרי שבוע, מקבלים תשובה שלילית. הוא היחיד שלא קיבלו בקבוצה. ניסינו להפעיל פרוטקציות, בכיתי דמעות של אמא ליד הדלת של הראש ישיבה…לשווא. הבחור היה שבור לגמרי. הוא התקבל בקלות בישיבה אחרת. בקיץ, הוא התחיל לקום מאוחר יותר, לפעמים התפלל ביחיד. לא מצליח להמשיך בפרויקט שלו לסיים את הש”ס. (נשאר לו רק 6 מסכתות.) אבל קשה לו להתרכז. נותן יותר חשיבות לחיצוניות ,בביגוד ועוד.

הוא חזר עכשיו בחג הסוכות. הוא לא מרוצה מהרמה לימודית בישיבה. והוא כל הזמן עייף. מתעורר ב 10 בבוקר. הולך ללמוד 4שעות ביום. ומדבר בחוץ עם חברים עד 1:00 בלילה. אני דואגת לו מאוד.

בצד אחד, אני מקבלת את מה שהקב”ה החליט באהבה ואני בטוחה שאם ד’ החליט ככה, זה בטוח הכל לטובה. אבל בצד השני, מרגישים שאין לנו כ”כ מקום בחברה החרדית. ככל שהבן התאמץ, זה לא מספיק. וכל הזמן יהיו דלתות שלא יכולים לפתוח, מקומות שלא נותנים לנו להשיג.

ואם אני חושבת יותר בעומק העניין, אני רואה גם כן, שיש לנו יותר קשיים מאנשים רגילים. נכון שיש לנו המון שאיפות, המון כוח וסייעתא דשמיא מיוחדת, שהקב”ה מלווה אותנו בכל פסיעה. אבל בצד השני, אנחנו חייבים לעבוד יותר על עצמנו כדי לתקן מידות רעות ורסיסים של הילדות. הרבה מחסומים פנימיים שעושים לנו חיים לא קלים. אצל חרדים, בטבע, רוב קיבלו מידות או מחשבות נכונות ומאוזנות יותר.

חוץ מזה, הקב”ה שולח דרך הקורונה כל מיני הזדמנויות כדי לחזור בתשובה. הקורונה מגיע אלינו כמו סוג של מראה ומגלים את מי אנחנו באמת. התמונה לא מושלמת. ואנו רוצים לתקן.

אני מבקשת עזרה מהרב. אני דואגת לילדים שלנו שכל כך השקענו בהם. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב הנוכחי? כדי לתקן ? לקחתי על עצמי להתפלל יותר (3 תפילות ביום ותהלים). בעלי מביא לבן שלנו כל שבוע מטעמים לישיבה כדי שהוא ירגיש יותר טוב.  אבל מה הנקודה הפנימית שאנחנו צריכים לעבוד עליה

מה יכולים להגיד לילדים הגדולים והקטנים (כמו סוג של חיסון נפשי-רוחני) כדי לחזק אותם?

איך לעזור להם?

תורה רבה וחג שמח

תשובה:

ראשית יש להעריך מאוד את כל התהליך שעברתם במסירות נפש מההתחלה עד עתה. רוב אלו שמנסים “להיכנס” לציבור החרדי בארץ לא עוברים תהליך קל ונעים. לא כולם בנויים לכך, ולא לכולם זה מתאים.

הכיוון היותר נכון הוא, להתקרב לקב”ה, ולהשתמש במסגרות החרדיות כפי היכולת ככלי להתקרב להשי”ת, אולם לא לחפש להשתלב באופן מלא בתוכו, כי הרבה פעמים זה מוליד עוגמת נפש רבה.

עיקר התהליך צריך שיהא “בנין עצמי”, עם חברה דומה במקצת לרקע הפרטי, והשתלבות חלקית עם הציבור החרדי, כפי הצורך. ולפ”ז לשקול את מקום המגורים, ואת המוסדות להיכן לשלוח את הילדים. לא תמיד לחפש את המוסד הנקרא “מוצלח ביותר”.

עבור הבן ראוי למצוא אברך חם ומבין, שיצור קשר עם הבן, וילד עמו, וילווה אותו בתהליך חייו. ולאט לאט לבנות עמו “עולם עצמי”, ולא עולם תחרותי.