שאלה:
מטבעי אני אדם שמאוד מאוד אוהב הצלחות.
אני חושב כל הזמן רק על זה ובאמת בקטנותי הדברים זרמו למיישרים על הצלחות במבחנים
בעיקר ביכולת המהירה שלי הייתה לסיים מבחן מהר ותרגלים חשבוניים בקצב מסחרר
גם נגינה(במהירות מרשימה) ואף היו יכולים לשרוק לי ממש מרוב התפעלות, וחידות הייתי חזק גם בלדבר אבל ככל שאני מסתכל על זה אני שם לב שהמכנה המשותף של כל מה שהצלחתי בו
זה רק דברים שקשורים לזיכרון או חשבון ובעצם בכח החידוש שלי לזרום על נושא ולהרגיש את תוכו קשה לי מאוד קשה לי לדבר עם אשתי והסובבים על נושאים פשוטים
אלא אם כן יש משהו בסגנון של להרוויח משהו נתון מעניין
השאלה המצוייה בפי היא יש משהו חדש
וגם בתוך החדש שהוא מחדש אני מחפש את הגירוי החזק ורק זה מעט מנענע את נפשי
אומנם יש עוד צד באישיותי של רגש חזק בעברי אני זוכר את עצמי מתרגש מתפילות מרגיש את הקב"ה קרוב ממש אך איני מוצא את זה וכמעט שאיני מוצא את עצמי בוכה כואב או מרגיש
הכל נעשה מתוך שכל מחשבה ובעיקר הרבה מאוד לחץ של מה יגידו אפילו כשבני נולד "שיחקתי אותה" שמח.
והשאלות שלי הם:
א. כיון שבעבר הרגשתי הרבה יותר מצליח מהיום אז כיצד אפשר להתמודד עם זה
יש לי הרבה מאוד מחשבות של כשלון אני כל הזמן משווה את עצמי לאחרים בסביבתי
ומוצא שכולם עליונים עלי כמעט בכל דבר (אני יודע שזה לא מדויק אבל זה מה שאני מרגיש)
וזה ממש ברמה כפיתית-בשולחן אצל השווער כשאני רואה אחיה ואחיותיה של אשתי
שהם באמת מוצלחים אני ממש מרגיש רע עם עצמי ועיקר הקושי שאין לי עם מי לחלוק את זה כי אני מרגיש ש90 אחוז אם לא יותר מחשבותי שם הגם שכלפי חוץ אני שחקן ואלוף בלשחק אותה משתמש הרבה בהומור ובצחוק כדי לטשטש זאת חדי עין ישימו לב שאני ממש משנה את ההתנהגות פעם מדבר באופן מהיר חד כריזמטי ופעמים מהוסס חלש פעם בקול כזה ופעם בקול אחר אז איך אני יוצא מיזה?
ב. איך אני מגיע לאותו רגש לפחות ואם אפשר יותר ?
ג. בתור אדם שנולד חרדי ועם נטייה מסוימת לצידקות בילדותי (שהיום הרבה פחות מורגשת(מאחד שאני כאילו אוהב את העולם) כמובן שאני האמנתי בכל ליבי עם הרגש חזק בקב"ה כשהיו מספרים על מלחמת גוג ומגוג ומשיח הרגש חזק של אמונה ורצון להתקרב להשם היה בוער בי לצערי נחשפתי קצת לדברים ודעות שונות באתרים -כששם ניסתי להתווכח הרבה עם הטוענים כנגד הגם שאני ממשיך את הדרך ובאמת למרות כל ההוכחות שאומרים ששולחן לא יכול להתייצר לבד וכ"ש הבריאה המופלאה ובאמת אם היו שואלים אותי איזה סברא נראית יותר אז הייתי נוטה וודאי לומר שהאמונה בהשם היא הנכונה אך עדיין מחשבות מסוג של-הרי גם את הפלאפון לפני 200 שנה שלא היה והייתי יכול לומר בוודאות באותו רמה שאין מצב שיש כזה דבר ולפחות כמו אותו רמה שאני מאמין בהשם וברב פינקוס כתוב שמי שלא מאמין בהשם ב100% אזי הוא כלל לא יעלה לשמים
והאמת שאני שואל על עצמי אבל ברור לי שהרבה שמאמינים הם לא באמת מאמינים ברמת ידיעה כמו שהם רואים את המציאות של העולם (אולי אני טועה) והשאלה מה לעשות?
כי אני לא רוצה חלילה להיות בהגדרה הזאת של הרב פינקוס אני מדבר הרבה מאוד עם ה ומשתף אותו עד כמה שאני יכול ובעצמי אני מספר לו את ההתלבטות הזאת והכאב הזה
תשובה:
א. תחילה יש להגדיר מהו "הצלחה". הינך צריך להגיע למסקנא שהצלחה פירושה התקדמות פנימית. עליך לשנות הסתכלות על החיים, מבט פנימי לעומת מבט חיצוני.
מבטך על החיים הוא מבט של "עולם של דמיון", עליך לקנות מבט אמת על החיים.
ב. עליך לבנות סדר עבודה פנימי, ולהתקדם בו בהדרגה איטית, ולשמוח בכל התקדמות, ולחוש שזהו הצלחה. ככל שתעסוק בהתקדמות פנימית, כן לאט לאט פחות תסתכל על אחרים, אלא על עצמך ופנימיותך.
ג. ככל שתבטל את האני השקרי, תחוש את נוכחות ה' בקרבך.
הקשר השקרי שלך לעולם מחשיך את נשמתך ומעלים את גילוי נוכחות ה' בקרבך
קטגוריות
