גאולה פרטית וכללית [#9705]

ג' חשון התשפ"א

שאלה:

יש דבר שנראה לי שעבוד הרב לא שם לב אליו.. במושגים גאולה פרטית וכללית…

תורתו של הרב מתעסקת רק בנשמתו של הפרט.. “בלבבי משכן אבנה”- דייקא.בלבבי. בפרט שלי. גם הדביקות ליחידה בתורתו של הרב היא דביקות לאור הכללי אבל של נשמתו הפרטית…

כלל דפרט.

כשאני מדבר במושגים כלל ופרט אני מדבר במושגים לא של נפש פרטית אלא במושגים של כנסת ישראל נשמתא הכללית . נשמת האומה הישראלית – העם ישראל שהוא כולו סוד השראת שכינה האנושות כולה כאור לגויים כמקדשי השם בעולומו… ונביאים ובני נבאים שבהם השראת נשמתא דאדם קדמאה והם מתקנים כולם בכללות את עולם במלכות שד”י…

מי ששייך לתפיסה זו של כללות…

מושגים של גאולה והגלות משתנים אצלו…

גם אם הוא הגיע לתפיסה של יחידה הפרטית “כלל דפרט” אם הוא לא חש “בצרתם לו(א) צר” הוא לא הגיע למדרגת הכללות דכללות.. וזה רק נשמתא דמשיחא שחשה את כל האומה…וכאן אין מושג “השתוות” כאשר יש יהודים נרצחים ונרדפים וסובלים ובזויים וקטנים באמונתם ומעשיהם ויש חילול השם נורא בעולמו שהעם הנבחר לא ממלא את ייעודו…

מושג “השתוות” שייך רק בפרטיות לגבי נשמתו ולגבי עצמו הוא.

לגבי סובייקט ולא במבט אובייקטיבי כלפי מציאות…

זה מגוחך לומר אני חי הדביקות שלי שוה גאולה לגלות…

כאשר זולתך בסבל רב.

יש משהו שכבוד הרב צריך לשים לב בדרכו וגישתו… שהיא מאוד אנוכיית -אגוצנטרית בלעז…

ועוד דבר חשוב. שגם בעבודה פנימית בנפש האדם… שרב מציע.. צריך להבין שלעיתים רצון השם הוא שלא תדבק בו במדרגה העליונה… וכשאתה נמצא בעבודה פרטית לא מוכרחים לקיים רצון השם…

וזה סוד של נביא יונה!!! עיין היטב.

משא”כ כשאדם בעבודה כללית כלפי נשמתא דאומה… הוא יכול להדבק למדרגה העליונה… בסוד שהוא נוגע לעצמות השכינה.

ודי למבין.

מקוה שרב יבין את זה.

למרות שזה לא בסגנון של תורת הרב.

בכבוד .

תשובה:

רצון ה’ מחייב תמיד, ח”ו לומר ולכתוב להיפך!

לכך עצתי שתחפש רב אחר שיסכים לדון עמך בדברים אלו. אינני מסכים עם הנ”ל כלל.

הינך רואה “הויה” גמורה כפרט, ואת האחדות ככלל, אולם “ההויה” למעלה מן הכלל. כאן נעוץ נקודת ההבדל.

לכך אין תועלת בהמשך התכתבות קודם שיש הסכמה בהנ”ל.

מכתבך מבטא איך צד אחד רואה צד שני לפי מבטו שלו, ולא כפי מבט זולתו. לפי מבטך כך נראה הדבר.

עיגול פרטי, השתוות פרטית. עיגול אור א”ס הסובב, השתוות כללית. קו – הדרגה, אחדות.

המחשבה של אי שימת לב, רחוקה במאוד ביסודי החיים.

הרגשת צער הזולת ברצוא ושוב, רצוא משיח בן דוד, שוב משיח בן יוסף, מתתא לעילא, ומלעילא לתתא להיפך.

רצוא – השתוות, שוב – הדרגה, ולהיפך.