ביאור בליקוטי מוהרן [#9807]

ח' חשון התשפ"א

שאלה:

שלום לכבוד הרב הקדוש מורנו ורבנו שליט”א
רציתי לבקש מהרב בבקשה לבאר עם דגש על אופן ישום מעשי של תורה לד בליקוטי מוהרן תנינא
מהי כוונת הרב שיש להסתכל על השורש של כל השמחות
על איזה שורש הכוונה ?בפשיטות הקב”ה שורש כל הטוב אבל מהי כוונתו להסתכל בשורש
האם להסתכל מלשון התבננות כמו במ”א לגבי איסור הסתכלות בכהנים בשעת ברכתם?
איך השמחות הפרטיות מאירות זה לזה..מתוקף הסתכלות זו..

תשובה:

על אור שברא הקב”ה ביום ראשון, אמרו חז”ל, שעליו נאמר “אור צדיקים ישמח”. וגנזו, שתחילה היה מתפשט מסוף העולם ועד סופו. עצב – צמצום. שמחה – התפשטות. ודבר המתפשט עד סוף כל ההתפשטות, זהו שמחה שלמה. וכאשר גנזו כביכול אינו שמח עתה אלא “ישמח”, לעתיד, שיחזור ויתפשט.

ובשורש זהו אור א”ס, שאין לו סוף, לכך הוא כולו שמחה ללא עצב. ושם שורש כל השמחות.

וכן בפרטות כל תנועה שמתפשטת עד תכליתה ללא מעכב, זהו גילוי של שמחה פרטית של אותה תנועה, ונקרא “אור” פרטי.

וכן כאשר תנועות אלו מתחברים יחד, כדוגמת “וגילוי ברעדה”, במקום גילה שם תהא רעדה, נעשה “ניצוצות” (ככל דבר שנפגש ברעהו שמוליד ניצוצות), ואזי נעשה ריבוי של שמחה נוספת, שמחה של “ניצוצות”.

ולמעשה. כל תנועה צריך לגומרה ללא מעכב, בבחינת גמרתי ואגמור, נצחתי ואנצח, תנועה עד תכליתה, וזהו חיי שמחה.

וכאשר מחבר התנועות, כעין וגילו ברעדה כנ”ל, היינו שהגילה אינה מצמצמת הרעדה, וכן להפיך (כי אם מצמצם מסלק השמחה), זהו איחוד שמחות שמוליד ניצוצות.