שאלה:
לכָּבוֹד הרב,
ידוע כי הרמב"ם והבית הלוי סבלו במשך זמן רב מדיכאון קשה. איך עלינו להבין זאת? גם הרמב"ם וגם הבית הלוי היו ענקי התורה שהפיצו את אמונה ואת ביטחון, אז איך הם יכלו להגיע למצב שהם כל כך מדוכאים? להוסיף לשאלה שרב נחמן אומר שהוא עצוב הוא מהחטאים הגרועים ביותר, אז איך יכול להיות שהענקים האלה היו כל כך מדוכאים?
תודה מראש.
תשובה:
לי לא ידוע כלל. כפי הנראה או שקראת ממקור בלתי נאמן, או שלא הבנת כראוי את מה שקראת.
עצב אינו דיכאון. יתר על כן זהו מרירות דקדושה, כמ"ש בתניא, שיש חילוק עצום בין עצבות למרירות. עצבות – סילוק חיות, מרירות – תוספת חיות.
זאת ועוד, יש עבודה דקדושה להיות עצוב זמן מה, להשתתף באבלות וצערה של השכינה, כמ"ש רבותינו על החסיד, "צהלתו על פניו ואבלו בלבו".
אולם במקביל לכך גם שמח, שמחו צדיקים בה', בתורתו ובמצוותיו ובקירבתו, ועוד.
קטגוריות
