שאלה:
שלום לכבוד הרב
קרה לי מקרה שהייתי שמח שהרב יעזור לי להבין אותו ומה דרך התיקון.
בהיותי בפארק ילדים ראיתי חבורת נערים שמשחקים בקלות ראש ובאופן מסוכן בעגלת סופר מברזל, הם הסיעו אחד את השני בפראות ליד ילדים אחרים עד שהם פגעו באחד הילדים ששחק שם, כאשר ראיתי את זה התמלאתי כעס וסתרתי בעורפו של הנער שדחף את העגלה וצעקתי עליו.
אני מבין שכאשר ראיתי את הנערים משתוללים כבר דמיינתי שהם נערים רעים ומסוכנים וכבר בניתי שנאה או כעס כלפיהם וכאשר ראיתי את המעשה מיד התפרץ לי הכעס.
אני זוכר שלפני שנגשתי לנער התפללתי לקבה שיעזור לי לא לכעוס, ובתחילת הכעס עברה לי מחשבה שזה רק כעס חיצוני ושאני לא באמת כועס, אבל באמת כעסתי.
אני מנסה לחשוב האם המעשה היה ראוי (ללא הכעס)? איך מתנהגים באופן כל שהוא שנפגשים עם מעשים של אלימות או אנשים מזיקים? הרי יש מציאות שכן צריך להילחם?! הקם להורגך השכם להורגו, וכן איך דוד המלך היה נלחם? ודאי היו אלא גבורות קדושות!
ושמתי לב לכך שהרבה פעמים במהלך היום אני מדמיין מיקרה לא אמיתי שיש מציאות שמשהו מנסה להזיק לי או לאחרים ואז אני מדמיין כיצד אני נלחם בו, דבר שמן הסתם גורם לי להיות כעסן כלפי אחרים. כיצד לעבוד כדי לתקן זאת?
כיצד היה צריך להתנהג במקרה זה אדם מתוקן?
תשובה:
המעשה אינו ראוי. יש לנסות לפתור זאת בדרכי נועם.
בשביל להילחם בגבורות דקדושה נצרך "נקיות", כי אם לאו זה מתערב בכעס עצמי כמו במקרה שלך.
אדם "נקי" שאינו מתערב אצלו כמעט כלל גבורות נפולות, נצרך שיקול דעת בכל מקרה לגופו אם לפעול בנועם או בגבורה, תלוי בשורשו, ותלוי בכל מקרה לגופו.
דמיונות של מלחמה תמידית, הם דמיונות נפולים, כי בשורש זהו מלחמ היצר, "איזהו גיבור הכובש את יצרו", ומלחמה עם מידותיו הבלתי מתוקנים.
קטגוריות
