שאלה:
לכבוד מו"ר שליט"א
בס"ד התחלנו ללמוד את שיעורי הרב על ספר נפש החיים שער ד', ונתעוררנו לכמה שאלות:
א. מה זה "תורה לשם תורה", ולכאו' אפשר לומר בזה דכשם שמצינו בבין אדם לחבירו שחלק מהמצוה היא לעשות עמו חסד לא רק לשם שמים, אלא לשם חבירו מתוך אהבתו אליו, כמו כן אולי י"ל שאנו צריכים ללמוד את התורה מתוך האהבה העצמית אליה. האם זה נכון?
ב. מצינו הרבה מקורות לכך שהתורה היא 'אישיות' עם רגשות ודעת [ושמעתי דכן היה רגיל הגר"ש פינקוס להתבטא שהתורה היא 'אישיות'], וכגון בסנהדרין צ"ט ע"ב ברש"י שם וז"ל:"תורה עומלת לו- שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכן ברש"י על אבות (פ"ו מ"ב) "מעלבונה של תורה- מעלבון שעולבין את התורה שהיא עלובה שאין לה עוסקין.
אך לכאו' מצינו להדיא לא כך בלשון היד רמ"ה מסכת סנהדרין (דף ק"א ע"א), דז"ל שם: "...מפני שהתורה חוגרת שק וכו'. דברים הללו דרך משל הם, לפי שהתורה אינה דבר שיש בו חיות ולא דעת, אלא הקב"ה בעצמו מריב ריבה של תורה ומחשב כאילו היא חוגרת שק". עכ"ל.
ג. עוד רצינו להבין יותר למעשה את מה שהרב מאריך להזהיר ולזרז [בשיעורים הראשונים שם] שעל האדם לברר את כחות נפשו ואת חיבריו הפרטיים לפ"ז לתורה. מה למעשה נצרך לעשות לשם כך, האם מה שהאדם נמשך אליו באופן טבעי אינו מספיק גילוי לחיבורו הפרטי לתורה?
ד. עוד שאלה יסודית וכללית מאד רצינו לברר בזה, דמחד הרב מבאר שם שעל מי שעיקרו בשכל עליו לאזן שיהיה גם לב וכן להיפך, ומאידך צריך דווקא לעבוד עם הכח החזק שבו. והשאלה הנשאלת מה הכלל בזה, מתי האדם צריך דווקא להשתמש עם כחו החזק, ומתי נצרך להיפך, להשתמש בכחו החלש לשם חיזוקו ואיזון נפשו.
תודה רבה.
תשובה:
א. כן.
ב. התורה "נשמת" העולם. ובנשמה יש ה' חלקים (ולכך יש ה' חומשי תורה), נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ובכל מדרגה יש גילוי לפי ערך זה. דעת יש בעיקר בנשמה ולמעלה, וחיות בעיקר מחיה ויחידה. וכל אחד דיבר במדרגה אחרת של תורה.
ג. נצרך בירור יסודי יותר בפרטות.
ד. לעולם נצרך שהכח החזק יהיה "העיקר", אולם במקביל נצרך לשלב את שאר החלקים.
ובעומק יותר, לשלב בעיקר את הפכו.
קטגוריות
