שאלה:
אני רוצה לעבוד על הענין של "ביטול היש" ו"ביטול האני" ואני חש שכל גאולת נפשי תלוי בענין הזה. אמנם אני מוצא שמאד קשה הדבר. והקושי הזו נמצא בעיקר בשני דברים בחיי באופן תמידי:
(א) אני לומד בכולל שיש בה יותר מ6000 (כולל בחורים ואברכים) ומצד אחד זה אפשרות גדול לביטול אני, דקשה להיות בעל גאוה כאן אם יש הרבה לומדים וגם קשה לאדם חשוב שהוא המרכז של בית המדרש, כיון שיש הרבה מצויינים כאן ב"ה, והכל עושים אותו דבר – כולנו לומדים, כל א' לפי כוחותיו, וא"כ יש כאן אפשרות לביטול אני, אמנם לפעמים אני מרגיש רצון לבלוט, רצון להיות מפורסם בישיבה כאדם חשוב, למדן, צדיק, וכו', וא"כ מה התפיסה הנכונה לזה? להשתמש בישיבה כמצב של ביטול אני, או להיפוך, למצוא את הייחודית שלי כאן?
(ב) בהבית כמעט בכל יום אשתי מציקה אותי בדברים ובדברי עלבון ולפעמים היא אומרת משפטים חריפים לי, כגון שאני עצל, אני נוהג כמו קטן, וכו' וכו', וזהו מלבד הטענות שיש לה כסדר על שאני לא אוהבת אותה, ושאני עושה לה חסדים רק אם זה טוב ונעים לי, וכו' וכו', כל מיני טענות, והרבה פעמים זה קשה לי מחמת שאיני יודע מה רוצה ממני ואני סובר שבאמת אני לא יכול לעשות יותר לה. האם עלי לראות כל מצבים אלה בבית (ובפרט כשהיא מצקת אותי בדברי בזיון) כאפשרות מהקב"ה לעבוד על ביטול אני, או שאין זה מדרגתי ואני צריך רק לשתוק ולקבל היסורין, על אף שאני עדיין חש שה"אני" נפגע מאד מדבריה עד דכוכה של נפשי.
(ג) שאלה יותר עמוקה, פעם אמר לי הרב שהחילוק בין תמימות לפשיטות הוא, שתמימות הוא מצב של ביטול להקב"ה עם יחס לאני, ויש "אני" שבטיל להקב"ה, משא"כ פשיטות הוא דרגה גבוה מזה, להיות מופשט מאני בכלל, שאין אני כלל ויש רק את הרבש"ע. האם זה ג"כ במקביל למדרגות אין ואפס (שמדרגת אין הוא תמימות, ומדרגת אפס הוא פשיטות)?
תודה רבה להרב
תשובה:
א. גם וגם, תלוי במדרגת נפשך באותה עת. כאשר הינך מרגיש שפלות בהמית, יש למצוא את היחודיות. וכאשר הינך מרגיש גאוה, עליך לחוש את ביטול האני. ופעמים רבות יש להסיח כלל דעת מכל הענין ולהיות שקוע בתורתך בלי מחשבה על סביבותיך.
ב. בחלק היא צודקת, ועליך להשתנות. ובדרך כלל לקבל יסורים ולשתוק. וכאשר הינך בגדלות המוחין, פעמים לעבוד על ביטול האני.
ג. כן.
קטגוריות
