סתירה בין הטוב והרע שבאדם [#8314]

כ' כסלו התשפ"א

שאלה:

לכבוד מו”ר שליט”א

רציתי לשאול לגבי מי שהושרש מאד בהרגל של עבירה. והעבירה נעשית באופן כמעט כפייתי, ותמיד באופן פתאומי ולא מתוכנן ולא רצוי ולא צפוי פעם בשבועיים או בחודש, ובכל שאר הזמן האדם חי במדריגה גבוהה של עמל התורה וקרבת ה’. והסתירה הפנימית הקיצונית שיש לו בין דרגתו הכללית לנפילותיו גורמים לו לחיים שמבוססים על דמיון, משום שבימיו הטובים הולך בקיצוניות עד הסוף, וחי באשליה שמה שנפל לפנ”כ ‘זה היה הפעם האחרונה’, ובימיו הרעים מרגיש שכל ה’עליה’ שהיתה לו היתה זיוף אחד גדול… וחוזר חלילה. והצער העצום הנובע מהסתירות ומההרגשה שתמיד חי בדמיונות עלולות להביאו לידי מצב של חולי נפש כפשוטו, או לידי פריקת עול שאומר לעצמו אני צריך להחליט האם אני כאן או שם…

ולכאו’ אפ”ל בזה ב’ דרכים והשאלה מה הדרך הנכונה מבניהם [ויותר מסתבר שיש דרך אחרת]:

א. להסכים בנפש לכך שנופל, ולנסות למצוא את שורש הסיבה ולתקנה כמה זמן שיקח, ובינתיים עד שמצליח לתקן את הדבר לידע שהעבירה היא ‘לכתחילה’ ושאין לו סיבה ליסורי מצפון, כי בינתיים זה המצב שה’ שם אותו והוא עושה כל מה שיכול. ואדרבה עצם ההרגשה שעושה רע היא עבירה של הסתכנות בחולי נפש ופריקת עול.
ב. להפחית את רמת העבודה והקרבת ה’ שלו באופן כללי כדי שהמרחק בין נפילותיו לימיו הנורמליים לא יהיו סותרים בצורה כה קיצונית. ובינתיים לעבוד למצוא את שורש נפילותיו ולתקנם כמה זמן שיקח ואז יוכל לחזור לעבודתו הקודמת בלי סתירות קיצוניות בנפש.

ומה שהרב מדבר הרבה על ענין ה’מסירות נפש’, הלא בשעת נסיון [באופן הנ”ל] הנפש אינה בשליטת האדם, ולכאו’ אין אפשרות למוסרה כי אינה בידיו. ואיך אפשר להשתמש במסירות נפש בשעת הנסיון.

תודה רבה על הצלת הנפשות כפשוטו שהרב מצילנו.

תשובה:

הצד הראשון אינו נכון.

הצד השני קרוב יותר לאמת.

אולם ההגדרה המדויקת יותר. שזמן עלייתו זהו אורות מקיפים, ולא פנימיים, בבחינת חכמתו מרובה ממעשיו. ולכך זהו עליה שחלקה גדול שייך ל”מדמה”.

הסדר הנכון לבנות עליה “שלב אחר שלב”, ולא בקפיצה למדרגה גבוהה של עמל התורה וקרבת ה’, שזהו מיסוד האש, דילוג, ולא בנין.

התנודות הללו יסודם העדר בנין שלב אחר שלב, קומה אחר קומה.

באופן זה פחות כדאי להשתמש עם אור של מסירות נפש, כי הוא יגביר את התנועה הקיצונית. כי מסירות נפש בין כך כי התנועה קיצונית. ובאופן זה ששורש הבעיה תנועת קיצונית, אין ראוי להשתמש עמה.