שאלה:
שלום הרב,
ראשית, יישר כוח גדול על הסדרה הנפלאה.
בהאזיני לשיעורים מס' שש ושבע, עלו לי שאלות, ואשמח אם הרב יוכל לענות עליהן:
בשיעור מס' שש, אם הבנתי נכון, הרב מציע לאדם לא להתחבר לעצם הדבר - לממשות שלו, שאינה באמת שלו (של האדם). שורש הפחד, לדברי הרב, הוא מאבדן, ואם האדם לא חווה בעלות על דבר, הוא אינו פוחד לאבד אותו. הרב מציע להתחבר לחוויה, ולא לדבר (למשל, לאהבה, ולא לנאהב או לטעם - ולא למאכל), מפני שהחוויה נותרת עם האדם, לעומת הממשות (האדם או המאכל). רציתי לחדד - מדוע להניח שהחוויה היא בבעלות האדם, לעומת הממשות? הרי בדוגמאות הנ"ל, בהסתלק המאכל או האהוב, גם החוויה הנלווית להם מסתלקת... אמת, כוח האהבה וכוח הטעם נותרים באדם - אך המוציא לפועל שלהם אינו, ואם כן נמצא שאיבד אותם.
בהמשך הסדרה, בשיעור מספר שבע, הרב שוב העלה את הדברים מתוך רצון להבהיר אותם לשומעים. הפעם, הרב הציג את המבט הנזכר כמבט לפרקים, כעין חדר בנפש אליו האדם נכנס, כאשר הוא מבקש להימנע מכאב. רציתי לשאול אם תפישה המוצגת לעיל היא תפישה תמידית של החוויה האנושית, תפישה לזמנים (כמו שמשמע בשיעור מס' שבע) - או שכמובן, הדבר ניתן לבחירת הפרט, כמובן, כל זמן שהיא אינה מביאה אותו 'לבריחה מהמציאות', כמו שהגדיר הרב. כאן ישנה נקודה רגישה, שספק אם אפשר לענות עליה בכמה שורות, והיא כיצד מגדירים 'בריחה מהמציאות' ושימוש שלילי בכוחות האמונה והביטחון, על מנת שלא להתמודד עם מאורעות החיים. אשמח אם הרב יתייחס גם לזה, מפני שנראה שהגבול לא ברור.
לסיום, רציתי לדעת אם העצה שהרב מציג, היא חלק ממערך האמונה והביטחון של האדם, או שהיא בגדר 'עצה טובה קא משמע לן'.
תשובה:
א. יש באדם חמשה חושים, ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש, חושים אלו בעצם הם ענפי הנפש, ולכך יש לדבוק בעצם תכונת החוש.
התהליך, הניתוק מהחיצוניות וכניסה הדרגתית לפנימיות. ראשית חיבור לאהבה ולא לנאהב, וכדומה, ועל ידי זה כאשר יש ניתוק, מפנה את כח האהבה למקום אחר.
ויתר על כן, כניסה לעצם הויתו, ושם אוהב את עצמו, ושם רחוק מאיבוד.
ב. זוהי התפיסה הפנימית של הנפש, רצוא ושוב, מחדר חיצוני לפנימי, וחוזר חלילה.
ג. אם הרצוא ושוב תדיר, אין כאן בריחה מהמציאות מוחלטת, אלא תיתכן שזו תנועה בלתי מאוזנת בין היחס של הרצוא לשוב. ונצרך לאזנו, לפי כוחות נפשו, ולפי שורשו.
קטגוריות
