ספה”ק תומר דבורה [#10896]

ה' שבט התשפ"א

שאלה:

ברשות הרב שליט”א, אבקש מספר הבהרות באשר לספר תומר דבורה, בפשט הדברים, ולמעשה:
1. במידה א’ – מי אל כמוך, כותב הרב: ‘ הרי זו מידה שצריך האדם להתנהג בה – רצוני, הסבלנות. וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועם כל זה לא יאסוף טובתו מן המקבל.
מה כוונת הרב בדברים? מה עם מצוות תוכחה? ומה עם מצוות לפני עיוור – שהרי הנהגה זו לא מאפשרת לפוגע להיות מודע לכך שהוא פוגע!
2. במידה ג’ – ועובר על פשע, כותב הרב: ‘שלא יאמר וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית? לא יאמר כך’.
האם הכוונה שראובן חטא לשמעון ועדיין ישנה דרישה משמעון שחטאו נגדו לתקן את הקלקול שנוצר ממה שחטאו לו עצמו?!
3. במידה ד’ – ‘יש בכל אחד חלק אבר מחברו, וכשחוטא האחד – פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו’. האם יש השלכות של ממש לחטאו של יחיד, גם על אחרים? מה בעצם ‘מושך’ החטא של ראובן על שמעון חבירו?
4. במידה ז’ – ‘ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עמו, שלא חטאו אצלו’. ק”ק, שהרי הקב”ה מה שמקרב את אותו יחיד הוא מפני שהוכיח את קרבתו היתירה לד’ במסירות נפשו עבורו. מניין ללמוד מכאן לכך שאם ראובן חטא לשמעון, וחזר בתשובה, שעל שמעון לקרבו יותר מהרגיל – כל עוד לא פעל במסירות יתירה עבורו?
5. במידה ח’ – ‘אלא ברעה יתרצה בכל דרך ריצוי שיוכל’. לכאורה, הקב”ה דן את האדם על כל מעשיו, ומדוע מתבקש האדם כאן להתרצות בכל דרך?
6. מידה ט’ – ‘אפילו שיהיה רשע מדוכא ביסורין – אל ישנאהו… ויקרב המורדים והנענשים וירחם עליהם…’ לא זכיתי להבין מה הקשר בין הדברים לבין הנאמר לאורך הפרק, בו מתוארת פורענות הקב”ה מהרשעים שהרעו לישראל.
7. מידה יג’ – מה צריך למידה יב’, אשר נשבעת לאבותינו, אם ישנה המידה הזו? והרי בכלל מאתיים מנה.

תודה, ושבת שלום!

תשובה:

א. כל שמוכיח מפני פגיעה עצמית כי פגעו בו, אינו תוכחה אמיתית אלא תביעת עלבונו. ורק לאחר שאינו נפגע יכול להוכיח.

אין לפני עיור, כי אינו מסייע בידו לעבור עבירה אלא אינו מונעו.

ב. כן.

ג. כל אדם יש בו “צורת אדם” שלם, ובדקות כולם כלולים בו, כל אחד במקום פרטי בו. וכאשר חוטא כל אחד נפגם כפי ערך כללותו בחוטא, במקום שבו כלול בו.

ד. עצם כך ששב בתשובה, זהו התגברות שבוש לשוב ולבקש סליחתו ואע”פ כן מתאמץ לעשות כן, וזהו מסירות יתירה.

ה. כאשר עשה תשובה מאהבה ברור. ואף כאשר לא עשה, נצרך “שיעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל”, כדרך שהקב”ה כובש עוונות. וזהו כאשר שב מיראה, שאינם נהפכים לזכויות, ולכך נצרך לכובשם.

ו. כמו שאמר שם, וז”ל, והטעם מפני “שאחר שישראל קבלו הדין”, הקב”ה מתנחם אפילו על מה שקדם, ותובע עלבונם, וכן מוטל על האדם, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך.

ז. מידה י”ב, מצד שבועה, “אני נשבעתי לאבות”, יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעת להם. מידה י”ג, אהבה שהיה מקודם.