שאלה:
ב"ה
שלום לכבוד הרב בלבבי שליט"א
ראיתי בספר אחד (מרבני דורנו) משהו שאני מאוד מזדהה איתו ואביא אותו כאן:
"סוד הנפילות-
רבים המה אשר נפשם בשאלתם מדוע עוברים עליי נפילות קשות, והלא משתדל אני ...מתפלל אני... חפצי וחשקי רק לנצח... ומדוע ה' לא בעזרי כרצוני?
לוחם יקר עליך לדעת! זהו גון עבודת ה' אצל רבים, ובפרט בעידן זה של עקבות משיחא, דהיינו לעבוד את ה' במשך תקופה מסויימת עם חוסר סיפוק, עגמת נפש, אכזבות, הפך השאיפות הטהורות.
ובזה דוקא את עומד במבחן האמונה באופן הנעלה ביותר, בכך הנך מבטא את אמיתות חפצך ורצונך להתקרב לה' בהיותך מנסה שוב ושוב להתקרב על אף מצבך שמשדר לך ריחוק ודיחוי.
זהו גון העבודה שלא ידעו כמוהו בדורות הראשונים: להיות בלילה כרשע ולקום בבוקר בהחלטה להיות צדיק... וכך חוזר חלילה.
בדורות הראשונים היו בוחלים ומקיאים בסוג עבודת ה' שכזו אולם בדורנו זוהי העבודה המשעשעת ביותר את ה'.
על כן המוטל עלינו בעת שכזאת, לא להתמקד בלכלוך הנפילות, למה קרה... למה עשה לי ה' ככה... עלינו להתמקד בניקיון מהנפילה, לחפש עצות לגדור גדרים וכיוצא כדי לא להתלכלך שוב. קיצורו של דבר, לחשוב רק על החיובי ולא להתמקד בשלילי, לראות את הניצחונות, את ההשתדלות ולשמוח בהם.
שתי נקודות יסודיות להצלחה: עקשנות וסבלנות, עקשנות להגיע למטרה וסבלנות במהלך ההתמודדות, ובכך נמלא את תפקידנו בגון העבודה שהיה חסר מימות עולם ובכך יזקף לזכותינו שלמות גון כל העבודות הנצרכות לתיקון עולם במלכות ש-ד-י שיהיה במהרה בימינו." ע"כ.
א) האם באמת הדברים הם כך?
ב) אני נופל נפילות קשות מאוד מאוד עם עצמי, (וגם עכשיו בימי השובבים) לא עוזר לי שום עצה, אני מרגיש כמו יונה קטנה שקצצו לה את הכנפיים, מנסה להתרומם ומתרסקת חזק כל פעם מחדש, כבר 15 שנה, הסיפור הזה נמשך, אני לא רואה לו סוף, אני לא מבין למה ה' משאיר אותי בעולמו, אני רק עושה לו נזק, אני מפחד פחד נורא ועצום ממה שיקרה עם נשמתי לאחר 120, מפחד מיסורים קשים בעולם הזה, והכי מפחד להתקבע במצב הנורא הזה לנצח נצחים כשיבוא משיח, מה לא ניסיתי?? תיקונים, צומות, מקווה, לימוד תורה, להסכים למות ולא לחטוא, עושה גדרים, שינון שיש בורא לעולם לפי הסולם של בלבבי א', תמיד מתחיל לעלות ומתרסק להרבה חתיכות קטנות, שבור ורצוץ, בוכה בכי איום, בדמעתי ערשי אמסה, אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה ויושיט ידו אליי ויצילני ויקרבני כאב את בן ירצה, אבל לא, זה לא קורה (לפחות אני לא מרגיש זה קורה...), ושוב מנסה להתרומם ושוב מתרסק, ואין לי כבר כוחות, השקעתי את כל כוחותיי, גועתי אבדתי, רבו עלי אנחות, יגעתי ולא מצאתי מנוחות, כבודי גלה ותפארתי הוסרה, לשברי אין מרפא וארוכה, אחזתני חלחלה ורוחי נשברה, זועק לעזרה, לא רוצה להישאר ככה, ואין ממי לבקש, וגם אם יהיה, מה כבר יגיד לי? הרי כל מה שאני מכיר כבר התחלתי לנסות, לפעמים אני בוכה על כך שאני כבר יודע בעצמי שזו לא תהיה הנפילה האחרונה..., והרבה פעמים אני כ"כ מיואש שאין לי כבר כוח לבכות.
האם יש לי תקווה? אני כבר לא שואל מה לעשות כי אני לא יודע אם יש כבר מה לעשות שאוכל להתמיד בו.
האם יש לכבודו משהו לומר לי שיחזיק אותי? משהו אחר, אני מרגיש שאני לא מסוגל לשאת את עצמי, אני לא סומך על עצמי, אני מאוכזב מעצמי ומיואש.
ג) מה שווה בכלל העבודה שאני כן מצליח לעשות?? שזה כמו גרגיר חול בתוך כל היקום, אם אני בצער עמוק וגדול כל כך, וכבר פספסתי את העולם הזה, כי אני לא רואה לזה סוף, כל הזמן לעלות וליפול וחוזר חלילה, אין לי מנוחה נפשית, רק עצב וצער על כך בעולם הזה, וגם עולם הבא כנראה לא יהיה לי לרוב הנפילות הקשות, לפעמים אני מדמיין שאני מגיע לעולם האמת ושם דנים אותי, ואין לי פתחון פה, רק לשמוע את כל הרפש והטיט שלי, ואז במהלך המשפט אני אומר לעצמי "נו ברור, הרי ידעתי שזה מה שיהיה", ואז כשיפסקו את הדין שלי לכף הקלע (אני עם דמעות בכתבי את השורות האלה) או לגהינם או גילגול (וגם בגילגול הבא מסתמא שאהיה עיוור או משהו דומה), אני אומר לעצמי לאחר פסק הדין, "נו ברור, לא ציפיתי למשהו אחר...", אז גם בעוה"ז יש לי סבל וגם בעוה"ב יהיה לי סבל, אז בשביל מה הכל?? למה לנסות להתרומם אם אתרסק שוב?
ד) האם במצב הזה, האם יהיה לי מקום בעולמו של ה' יתברך?
מחילה על כל הכאב שהתבטא כאן,
תודה רבה!
תשובה:
א. שביל דק מאוד מאוד עובר בין דברי חיזוק למצבי נפילות מורכבים, לבין הסכמה להישאר שם על ידי ניחום זה. וזה הסכנה בנוסחאות מעין אלו, שפעמים הם מטהרים את הטמאים, אולם פעמים מטמאים את הטהורים.
ב. באופן פנימי המבט הוא שבדור זה מאיר מדרגת ר' אליעזר בן דורדיא.
ג. בכל גרגיר קטן שורה "אור אין סוף", אור שאין לו סוף, וזה הניחום הפנימי.
ד. כן, כל החלקים הטובים יצורפו ויאירו יחדיו.
קטגוריות
