שאלה:
בבלבבי חלק ב ', אומר הרב שכאשר האשם הנשימה נשמה אלוהית בנחיריו של אדם, הוא מממש את נפשו של אדם, באותה דרך שהנשפה על גחלת גוססת מביאה את הלהבה הפנימית שלה מהפוטנציאל לממשות.
אני לא מבין את הפרשנות של הנשמת האשם לנחיריו של אדם כהגשמה של נשמתו.
האם תקיעת הנשמה לגוף לא הייתה הפעלה של הגוף, ולא הנשמה? בדוגמה של הגחלת הגוססת, הלהבה כבר קיימת, פשוט עמומה, והנשיפה על הפחם (אנלוגית לגוף) עם הגחלת בפנים (מקבילה לנשמה) מביאה אותה לחיים (מימוש). במקרה של אדם, עדיין לא הייתה בתוכו נשמה; מטרת התקיעה לא הייתה לממש את נפשו, אלא להביא את הגוף לחיים. מימוש הנשמה על ידי נשיפה יהיה מקביל לנשבה על הנשמה עצמה!
תשובה:
ויפח באפיו נשמת חיים זו המשכה, רוח חיים שלו כביכול בתוך האדם, ועל זה אמרו רבותינו: "מאן דנפח מתוכו נפח", הרוח חיים הייתה אצלו והמשיכה לתוך האדם. ולא כגחלת שנופחים ומגלים את האש שהייתה כבר בתוך הגחלת.
קטגוריות
