שאלה:
בבלבבי חלק ב ', הרב מביא את התרגום על הפסק (בראשית 2: 7) שההאשם העיף את רוח החיים ("נשמת חיים") לאדם והוא הפך ל"רוח מדברת "(" רוח ממלה ").
הרב קובע כי אנו רואים מכאן שני דברים: 1) שהחיבור המקורי של גוף ונפש יצר בתוך האדם את כוח הדיבור, ו- 2) שלדיבור יש את היכולת לחבר את הגוף עם הנשמה.
אני לא מבין את המסקנה השנייה. הדיבור נוצר כתוצאה מהחיבור, אך כיצד אנו רואים שלשימוש בתוצאה של חיבור שני המרכיבים יש יכולת לחבר בין השניים?
לדוגמא, אם אני מכניס דיו (אנלוגי לנפש) לחבית הריקה של עט (אנלוגי לגוף), התוצאה היא שכעת אוכל לכתוב מילים (אנלוגיות לדיבור) בשילוב דיו ועט. האם זה אומר שלמילים כתובות יש את היכולת לחבר את הדיו והעט? הם תוצאה של הקשר, לא הסיבה לחיבור!
תשובה:
אם אני מדבר, אני משתמש בכוחות שיצרו את הדיבור.
העט דומם, וזהו חיבור של דומם ודומם. נכון גם במקרה זה שהשימוש מחבר את שניהם, מוציא את החיבור מהכח לפועל.
קטגוריות
