ספה”ק תומר דבורה [#11590]

ו' אדר התשפ"א

שאולה:

שבוע טוב,
אשמח להבהרות הרב בנושאים שהתקשיתי/התבוננתי בהם בלמדי את הספר:
א. ‘תתן אמת ליעקב’ – מה פירוש ‘מרחם עליהם (על הבינוניים) על צד היושר והמשפט’? הרי המשפט הוא היפך הרחמים.
ב. לשארית נחלתו – הרב כותב ‘שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה… וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו’. האם ככל שיש קרבה בין שני אנשים (למשל אב ובנו, איש ואשתו, ואפילו זוג שכנים), כך הקשר ביניהם מבחינה זו חזק ומשפיע יותר, או שאין כל קשר בין הדברים?
ג. פרק שני – ‘לכך צריך האדם בימים טובים, ובשבתות וביום הכיפורים, ובשעות התפילה ובשעות עסק התורה, שאינן שעות הגבורות, אלא שעות גילוי הרצון העליון, לכונן דעותיו במידות האלו כולן’. רציתי לשאול, האם ישנו זמן בו לא ראוי להשתמש במידות אלו? נראה שיש להשתמש בהן תמיד, וכל המרבה הרי זה משובח. גם, כיצד אפשר לפעול אותן בשעת תפילה ולימוד תורה? הרי מדובר במידות שבאות לידי ביטוי בהנהגה שבין אדם לחבירו, ולא בין אדם לעצמו/בין אדם למקום.
ד. פרק שלישי – ‘וישמר מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שלא תימשך ממנו תקלה’. איזו תקלה יכולה להימשך מכך? לכאורה, אם לא יועיל, לא יזיק.
ה. הרב מביא את המעשה ברבינו הקדוש (ב”מ פה) שלא חס על בן הבקר שהיה מתחבא אצלו, ואמר לו ‘זיל לכך נוצרת’. מדוע נתבע רבנו הקדוש על כך שפעל כפי מידת הדין? איפה מצאנו איסור בזה? והרי זו אפילו מצוה! ומה הדבר מלמד אותנו? כיצד יוכל הלומד לדעת מהן הדרישות ממנו, שהרי במקרה זה אנו למדים שגם המותר – ברמה מסוימת, עלול להיות אסור.
ו. ו. מפרק ו’ ואילך הרב בוחר להעמיק בדברי קבלה בספרו, ומשלב זה ואילך הספר הופך להיות הרבה פחות ברור. יש סיבה כלשהי לבחירתו של המחבר בכך?

תודה רבה, ותזכו למצוות

תשובה:

א. מידת הדין אין בה בעיקרה רחמים. אולם המשפט, מביט על הכל, ויש בו רחמים.

ב. כן, משפיע יותר.

ג. ככללות זמן תמיד. אולם בפרטות כל מידה יש לה זמן מיוחד.

זה מקביל לי”ג מידות שהתורה נדרשת בהם, והסוגיא רחבה ועמוקה.

ד. כמשל רבותינו, ריבוי השמן מכבה את הנר. ובלשון המשנה, חכמתו מרובה ממעשיו.

ה. פעל “כדין”, אולם נצרך רחמים, לפנים משורת הדין. וכבר אמרו בגמ’ אלו מציאות, שחרבה ירושלים על שדנו בה דיני תורה, ולא נהגו לפנים משורת הדין.

ו. אינני יודע.