שאלה:
א) מישהו שהוא תמיד בשמחה ובחיוך ובפנים צוחקות, ומצחק בקלות, באופן נפלא מאד שהכל מתפעלים ממנו איך שהוא תמיד מלא בחיות ושמחה על פניו - מאיפה זה נובע? האם זה נובע מגילוי הנשמה שלו, או מקשר פנימי מאד עם הקב"ה, או מקשר חזק עם התורה, או מטבע הנפש הבהמית שלו, או מאיזה יסוד בפרטות בנפשו שבא בקלות לשמחה (אפשר רוח או מים)?
ב) באופן פרטי יותר, יש לי חבר אחד שהוא תמיד בחיוך ובפנים צוחקות כהנ"ל, הוא מצחק בקלות ותמיד אומר דברים חיוביים שמעורר שמחה או גיחוך או הנאה להזולת, ולא שמעתי שום דבר שלילי מפיו, ואפי' אם הוא אומר דבר קצת שלילי הוא אומר זאת רק באופן שגורם חיוך וצחוק להזולת, והוא עשה זאת תמיד בטבעו באופן נפלא מאד, ותמיד אני מתפעל ממנו ומאופי נפשו. ואני מסופק אם הוא או אדם פנימי מאד שחי עמוק עם נשמתו ועם הקב"ה ותורתו, או אדרבה אפשר שהוא אדם חיצוני מאד שאינו מתבונן כ"כ ואינו מעמיק כ"כ בחייו ובמשמעות החיים ואינו בונה עולמו הפנימי כלל. ואני יודע אותו להרבה שנים וכנראה שהוא יותר נוטה לצד השני, הוא אינו מעמיק כ"כ בחיים ואינו חושב כ"כ כמוני. (אמנם שמעתי מחמיו של הנ"ל שהעדים הוא מתנהג תמיד במדת התמימות וכמו שהמהר"ל מתאר בנתיב התמימות, וא"כ אפשר שזהו הסוד כאן, שהכל נובע ממדת תמימותו). וא"כ תמיד אני שואל לעצמי: למה הוא תמיד בשמחה ובחיות, ואילו אני שהוא הרבה יותר עמוק ממנו ואני תמיד עוסק בזיכוך נפשי ובנין עולם הפנימי שלי, למה קשה לי להיות בשמחה ולהיות שמח בחלקי ברוחניות ולמה אני בא בקלות לכעס ומרירות ועצבות וחוסר איזון בנפשי? הלא מכל שיעורי הרב על ענין השמחה (כמו דע את שמחתך ועוד) משמע ששמחה הוא דבר עומק ופנימי מאד, וא"כ למה השמחה רחוק ממני כ"כ אם אני תמיד מעמיק בחיים ובעבודתי, לכאורה אני צריך להיות קרוב יותר אל השמחה, הרבה והרבה מאדם שאינו בונה את עולמו הפנימי כללי, וא"כ למה הזולת הוא תמיד בשמחה ואני לא?? וכמובן אני תמיד אוכל את עצמי מפנים בקנאה, על שאיני בשמחה ובחיות תמיד כמו החבר הנ"ל שהוא תמיד בשמחה ובחיות ובצחוק, ולפעמים אני שואל על עצמי: אפשר שאני עמוק הרבה יותר מידי, אפשר שאני חושב יותר מידי וזה מונע אותי משמחה תמידית? וא"כ אפשר שאני צורך לשנות את גישתי אל חיים, ולא להיות מעמיק כ"כ, רק להיות יותר בתמימות ובפשיטות ולא לחשוב ולא להתעמק כ"כ?
ג) יש מושג היום ש"עצבות הוא סימן שהאדם הוא עמוק", כלומר שעצבות ומרה שחורה הוא סימן שהאדם הוא פנימי יותר, ואילו אדם שהוא תמיד בשמחה הוא אדם שאינו עמוק כ"כ וע"כ הוא חיצוני יותר, ושזהו מה שאומרים בטיפול לבנ"א עצובים (אפי' גויים), דאם הם באים בקלות לעצבות ולכעס על עצמם, אין להתעצב מזה דאדרבה זהו סימן שהם "עמוקים" טפי, ובידיעה הזו בנ"א כאלו יכולים לחזק את רוחם שיש להם עמקות יותר משאר בנ"א שאינם עצובים כמוהם. האם יש אמת לדבר הזה?
תשובה:
א. יכול לנבוע מכל הנ"ל, כל אחד לחוד, או ביחד.
ב. עיקר המעכב הוא שקיעות ביסוד מים בלתי מזוכך ומאוזן.
הנ"ל "חלק" יותר, הינך מורכב יותר. אולם אין לעזוב את ההרכבה, אלא לאזנה ולזככה, כי זהו חלקך.
ג. פעמים כן, פעמים לא. פעמים זה נובע מעמקות, ופעמים למשל מעפר בלתי מזוכך.
קטגוריות
