שאלה:
לכבוד מו"ר שליט"א
ב' חידושים יסודיים מאד למדתי משיעורים רבים ששמעתי מהרב בענין תכלית הבריאה: א. כשאומרים 'תכלית' אין הכוונה מה היה חסר לקב"ה שבשביל זה ברא את העולם. דאין לנו כלל וכלל תפיסה בקב"ה שנוכל לדון האם יש אצלו את המושג הקיים אצלניו- חוסר ומילוי. אלא תכלית זה מלשון- סוף, מה יהיה בסוף הבריאה שלשם הכל מכוון. [והגדרת עומק הדבר לפי איך שהבנתי: איזה חלל וחוסר הקב"ה יצר, שתהליך העולם בא למלאותו]. ב. פעמים רבות עד למאד הרב חוזר על ההגדרה שהתכלית היא אחת- גילוי ה' בעולם.
וכבר חודשים רבים אני מתחבט לאור ההגדרות הנ"ל בכמה שאלות, אם הרב יוכל להאיר את עינינו:
א. לפי דברי הרב היכן שכתוב שהתכלית היא להיטיב, נמצא שאין זה כלל כמו שמבינים בד"כ. אלא ה'להטיב' פירושו- לגלות את מידת טובו.
וכן הלאה [כגון שה' ברא את העולם לכבודו], כל מקום שנכתב הגדרה אחרת בענין תכלית העולם, אילו פרטים בגילויו. אבל כלל התכלית היא רק גילויו. האם הבנה זו נכונה ומדויקת?
ב. והאם נכון ומדויק להגדיר שכיון שכל עולם יש בו את סוג הגילוי שלו, לכן בכל פעם יש להתבונן על איזה עולם דיברו רבותינו, שזה מה שהביא אותם להגדיר שדווקא סוג הגילוי הזה הוא התכלית.
ג. שאלו את הרב בענין התמיהה שיש בתכלית של 'להיטיב' הלא רובא דעלמא לכאורה לא מתקיים בהם תכלית זו, כי רובם הולכים לגיהנום וכדו', והרב ענה שצריך להאמין שהתכלית הזו מתקיימת, אף שאין לנו השגה כיצד.
ולכאורה, אם התכלית של להיטיב, אינה כפשוטו, אלא היא למען גילויו, וא' מאופני הגילוי זה הטבתו, האם א"א לומר דאה"נ מי שבוחר ברע אצלו התכלית היא גילוי באופן של עונש שעי"ז מתקיים גילוי יחודו וכדו', ומה ההכרח לומר שתכלית פרטית זו באופן ההטבה מתקיימת בכל הנבראים. הרי כפי שביאר הרב עיקר התכלית זה גילויו.
ד. והנה ממזמן קראתי שא' שאל את הר' שמשון פינקוס זצוק"ל את השאלה הנ"ל בענין ההטבה, וענה לו- שאפי' אם תלך עכשיו לגיהנום ותשאל את הרשע הכי גדול שיש שם שסובל ויסבול הכי הרבה [והביא לדוגמא את היטלר ימ"ש]: "האם היית מעדיף שלא תהיה קיים כלל, שלא היית נברא כלל מעיקרא", הוא היה עונה "שווה לי כל הייסורים, העיקר להיות חלק מתהליך הבריאה". וודאי שזכרוני מטעני ואינני מצטט מדוייק את הדברים אבל בערך בערך אילו היו דבריו. ושאלתי היא האם הרב מסכים עם הדברים, ומה ההבנה בהם. [אם יש אפשרות להבין].
תשובה:
א. כן. אולם מידת טובו חושקת להיטיב.
ב. כן.
ג. כתיב "כי אמרתי עולם חסד יבנה". ולימדונו חז"ל, שחסד הוא בבחינת "יומין דאזיל בכולהו", ופירושו, כיוון שהוא סיבת הבריאה, להיטיב, לכך הוא הולך בכל המדרגות. ולכך מוכרח שבפנימיות הכל חסד.
ויתר על כן, בעומק, כל מה שהיה בכלל ויצא, לא ללמד על עצמו בלבד אלא ללמד על הכלל כולו יצא. והטעם בעומק, כי כל פרט בבריאה בדקות גנוז בו הכל, בסוד "האוחז במקצת האחדות אוחז בכולו". ולכך יש להביט על הבריאה מתוך מבט של אותו פרט.
ולענייננו, יש להביט על כל הבריאה במבט של חסד, במבט של להיטיב.
ד. כן. כמ"ש חז"ל בר"ה, כל מעשה בראשית מדעתן נבראו, מרצונם. ובעומק, כי "הכל צפוי", וראו מתחילה כל מה שיעבור עליהם ורצו בכך. והשורש – רצון הבורא, שניצוץ ממנו הוא רצון הנברא. ורוצה במה שהקב"ה רוצה.
שאלותיך מעידים על חיפוש אמת ובירור מדויק. לך מחיל אל חיל והצלח!
קטגוריות
