שאלה:
א. מצאנו ראינו השבוע בד"ת של הגר"מ שטרנבוך שליט"א ,שהביא מדרש ורמב"ם שלא היה ידוע לנו. במדרש (רבה פרשת חוקת) איתא: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקדוש ברוך הוא הוא". והרמב"ם בסוף הלכות מקוואות כתב: "וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב", ע"כ. ועלתה תשוקה בליבנו לשמוע מהרב שליט"א מה הן הכוונות הנדרשות, כי בודאי כיוון הרמב"ם לכוונות השוות לכל נפש, וכתב שבכוונה זו תלויה טהרת המקוה, ואם יש בזה כמה דרגות נשמח אם יואיל הרב לפרטן לתועלת הכלל.
תשובה:
א. עיקר פירוש מקוה בפנימיות, נקרא כן מלשון מקוה, לשון תקוה. ולכך עיקר הטהרה בתקוה של האדם לבוראו שישלים כל חסרונו.
ועוד, נקרא מקוה כפשוטו, כמ"ש (בראשית, א, ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, ובתרגום אונקלוס, "יתכנשון". וזהו טהרת המקוה, יציאה מן פיזור הנפש (כלשון החוה"ל), וכניסה לאחדות, "יתכנשון".
ועוד אמרו רבותינו, מקוה עולה בגימט' אהי"ה, מילוי אל"ף, ה"ה, יו"ד, ה"ה. ועניינו, קבלה על הלעתיד, אהיה טוב יותר.
ב. כנודע, מים קרים, גימט' מת. והיינו שכאשר נכנס לתוכו נעשה מת, וכאשר יוצא נעשה בריה חדשה, כי עיקר הטהרה לדינא בשעת היציאה, כידוע. ואזי נעשה לו חם בחוץ, וזהו טהרתו. אולם אם בפנים חם, כשיוצא לחוץ נעשה לו על דרך כלל קר. ונמצא שעיקר חיותו בתוך המים, ששם זהו מקום של ביטול, מיתה, וכשיוצא לחוץ שם נעשה הקור, המוות.
קטגוריות
