שאלה:
שלום וברכה. ישר כוח גדול מאוד.
1. יחוד עב דעב עם עב דסג דאק, האם פירושו עב דעב דסג עם בן דעב דעב ובאיזה מקום בפנימיות האק (עיניים) ?
2. ברורות הפה הוסבר שארבע הבחי' מתחלקות לאומ וחיצוניות הכלי משתי האוזניים ולאופ ופנימי הכלי משתי נקבי החוטם לשתי סיבות. ודווקא החברותות באופן הזה. ואילו ביציאה השנייה של אורות הפה לכלי העקודים, אור החכ' השלם כולל חי מקיפים חוזרים לכלי הכתר. ולכאורה אינו חברותא טובה (חכ' וכתר) לפי הכללים שהסביר בהווית הכלי עם האוזניים והחוטם. וכיצד זה מתיישב ?
3. שורש בינה דאצ' באוזן אק, שורש חכ' דאצ' בעין (מן הסתם - לא כתב בהדיא), היכן שורש כתר דאצ' ?
4. יש וקורה שבתפילת עמידה יש רגע של יותר כוונה ועם רגש ויש נחת לחשוב ולהתבונן בברכה ובמציאות הנואשת לגילוי התיקון באותו עניין. אפשר בקלות להיות באותה הנקד כמה דקות. האם זה הפסק ? האם זה יש בזה איזו בעייה הלכתית או באופן אחר ?
יהי רצון שנזכה לעשות נחת רוח.
בשורות טובות ביותר
תודה רבה
תשובה:
א. עיין שמן ששון על רחובות הנהר (דף ה, ע"א) וז"ל, נמצא דזווגייהו היה במוחין שלהם, ע"ב דע"ב, עם ע"ב דס"ג, והם "מחשבה שלהם". ולצורך הוצאת שם מ"ה החדש היה זווג זה באוירא, ומוחא סתימאה. כמ"ש הלשם. אולם אורות העינים שורשם במוחא סתימאה (ולשיטת הלשם יצאו ללא זווג גמור, והוא שורש השבירה), כי לא נתחברו רק ע"ב וס"ג של המוחא סתימאה. עיין לשם (חלק הביאורים, שער טנת"א, פ"א, אות נט), עיי"ש היטב. וזהו מקום הזווג.
ומי נזדווג, איזה חלקים בע"ב. עיין שמן ששון (שם ברחובות הנהר) וז"ל, ומ"ש במ"א ש" ספ"א, שהזווג היה ע"ב דס"ג, עם כל ע"ב, ר"ל עם כל ע"ב דע"ב, עיי"ש.
ב. יציאה שניה שונה במהותה מיציאה ראשונה. ביציאה ראשונה, השתוות אור וכלי. לעומת כך יציאה שניה, שוני בין האור והכלי, אור וכלי מספירה שונה, ולכך אין חיבור גמור בהם.
ג. בשערות, בסוד אור חוזר. ובסוד אור ישר, הקו שנכנס לתוך א"ק, ונחשב אחד עם הא"ק.
ד. כן ראוי לעשות! ובציבור נהגו לנגן שלא יהא הפסק.
קטגוריות
