שאלה:
לכבוד מורינו בעל הבלבבי שליט"א ליבם , נשמתם ותקוותם של ישראל
שלו' רב,
כפי שהוזכר ששאלתי בע"פ לרב רק "ראשי פרקים" וכעת אציג
קצת יותר פירוט.
יתחלק לב' נושאים:
א. הרגשת
חוסר נוחות ואי נעימות ליד אנשים.
ב. קשיים בלימוד עיון ובקיאות בין שניהם ובכל אחד לכשעצמו.
נושא א':
1. כשמדבר או נתקל באנשים חשובים – רבנים אדמו"רים וכו' , או
למדנים , ואף 'סתם' אנשים, ישנו קושי לנהל שיחה או להחליף מילים אופן טבעי. קורה
לרוב שהקול משתנק ונעשה חלש מאליו, פחד שיקרה לי בושה כגון מילה לא מקום, הרגשה של
שפלות ופחד שיתגלה שפלותו וחסרונותיו וכו'..
2. לדוגמא לפעמים מדבר עם מישהו וחושב ומרגיש שהשני רוצה לסיים, או
שאני רוצה לסיים ולא נעים לי שירגיש שאני רוצה לסיים ולכן מאריך בשיחה, ולא יודע
כ"כ להיות 'איש שיחה' ומה שקורה שבסוף הצד השני כאילו מסמן שרוצה לסיים ובסוף
אני מרגיש מזה דחוי ולא בנוח.
3. כשנמצא מרחבים כגון בשוק, כולל גדול וכו' חש חוסר יציבות, בלבול,
פיזור..
4. קרה שפגשתי אנשים ואמרתי שלו' ולא השיבו וגרם לי לבושה והתכווצות
ורצון לברוח מכל היתקלות כזו.
5. נתנו לי הוצאת ס"ת והרגשתי גיהינום פתוחה מתחתי , פחד
מוות(שלא כ"כ יודע הפרוצדורה למי נותנים הס"ת במניין אשכנז, ואכן קרתה
לי בושה שלא ידעתי שצריך ליתן הס"ת לש"צ , והאדמו"ר היה במניין ...
בושה גדולה)
6. בבית וכן עם חברים קרובים פתוח וטבעי , אך בסביבה הכללית של בכולל
ושכנים וכו' מצטייר 'כרציני' 'כדמות חסינה' אך איננה האני הפתוח באמת, כאילו נכנס
לתוך העולם שלי פנימה כדי לחוש בטוח.
7. דוגמא מהעבר: מגיל קטן ממש כיתה א' או ב' הייתי הולך לבית הספר עם
כאבי ראש ובטן ממתח כל יום בלי לפספס, ואף הייתי מקיא כל בוקר בגיל מסוים
. בשנות הנערות הייתה תקופה שהפסקתי לאכול בבוקר בבית הספר לגמרי עד שמגיע הביתה
(לפעמים 2,3,4 בצהריים) ולא זוכר למה. ייתכן פחד שלא להצליח.
שאלה 1: מה שורש לכל הנ"ל, כיצד מתראה בקילקול וכיצד בתיקון? ומהו אופן
העבודה למעשה כדי לתקן ? (האם השורש שפלות בהמית, מבט שלילי ע"ע , גאווה שלא
רוצה להיראות כבעל חסרונות אלא כשלם כביכול )
נושא ב' :
1.תחושת היתקעות בסברא או דיוק או חשבון הלוך וחזור ולא יוצא מזה (ואם
יוצא חש עצבות וייאוש מלהמשיך בסוגיה) או מחמת שנאבד הריכוז וחוזר שוב המתחלה , או
שחש חוסר בהירות וחקיקה נפש וחוזר שוב ושוב וכעיין גמגום במחשבה.
2. ייתכן לפעמים בברור עניין תוקף פנימי
ורצון חזק להבין שלפעמים גורם למתח שסותם ההבנה ונלחם שוב ושוב ובסוף או שנגמרים
לי הכוחות או המתייאש, וכך עוזב סוגיה באמצע בלית ברירה, וכך סוגיה אחר סוגיה
ובמקום לחוש שמחה וסיפוק אחרי כל סוגיה חש להיפך ח"ו ותחושה זו מעמיקה
ח"ו בכל סוגיה שלא מצליח לצאת בה בהיר.
3. נטייה חזקה לחזור תמיד לתחילת הסוגיה שוב ושוב, וכן לברר השורש לכל
פרט בסוגיה, כיוון שלעולם לא ברור אצלי לגמרי בהכרת נפשי וכאילו נשכח (אע"פ שמבין
ויודע לחזור בע"פ) כעין רצון לשאוב החלק תורה הזה לתוכי לחוש אותו חלק ממני
ואז ארגיש שברור אצלי אך כמעט ולא קורה כן עקב חוסר בהירות בשלב מסוים בסוגיה,
וכיוון ששואף לשלמות מחד, ומאידך נאלץ להמשיך הלאה, מרגיש חוסר חיות וחוסר סיפוק
וכנ"ל ח"ו.
5. כל אי הבנה כראיה לעצמי שלא מבין ורואה הרי שאחרים מבינים ויוצאים
שמחים מסוגיות ואצלי עמומות (אע"פ שאני מודע שחוננתי ממנו יתב' בעומק דגול
יחסית לזולתי, אך סו"ס לאחרים הסוגיה בהירה ברמה שלהם, ולי עמוקה ולא בהירה
ואיה שמחה?)
עיקר רגילותי ללמוד בעיון וחלש בבקיאות , וכן רגיל לחשוב לאט ולנסות
להבין כל פרט , ולכן בשנים אחרונות ניסיתי ללמוד באופן של לעבור על מסכתות גמ'
רש"י ולהשתדל להבין פשוט ואם לא מובן להמשיך הלאה. וזכיתי לסיים כך מס':
ברכות, שבת, נידה, מגילה, חגיגה, תענית וכעת סמוך לסיים ביצה בלי נדה והמטרה
להתרגל להבין אפילו חלקי ולא להתעקש להבין הכול , וכן להתרגל לקלוט מהר.
אמנם ברור לי שבקיאות הנכונה היא בגדר ידיעת התורה וכעת לומד שבת עם
הכולל בעיון וכן בקיאות.
לומד הדפים הקשורים לסוגיית הוצאה כבקיאות שתהא כלי לעיון שאח"כ .ואח"כ שאר
דפים כסדר המסכת בלי נדר.
שאלה 2: מה השורש לכל הנ"ל ומהו אופן העבודה לתקנו ?
שאלה 3 : האם כדאי לשמוע "דע את תורתך - דרכי הלימוד" ולעשותו למעשה
? ומה שהרב הדריך אותנו לעבוד על חיבור עמוק יותר לתורה- לגמ' האם עיקר הדגש
בהתחלה ראוי שיהא על עיון- הרכבה או על
בקיאות – תמימות כלומר לקנות דפי גמ' בשינון והסברה שקו"ט תקופה כעיקר, או
שהעיקר בכל רגע פנוי הוא הסוגיה עיון ? מה ראוי לפי נפשי בשלב זה? ומה אחר
כך?
שאלה 4 : מה הדרך הנכונה לגשת לידיעת התורה לפי נתוני נפשי והאם נכון יהיה
לדוג' ללמוד בקיאות ע"פ דרך הכרם יהושוע בע"פ ובהבנה וכו'.... ? על מנת
לדעת, או בדרך אחרת...
שאלה 5 : לכאורה יש קשר בין הקשיים של ב' הנושאים - האם הרב יוכל לכוון אותנו
מהו שורש דקלקול הכללי בנפשי והענפים ולפי"ז מהו אופן התיקון – ומה הגדרתו
בכוחות ו- ד' יסודות . (בפשטות העפר ואש חזקים מאוד וייתכן גם מים אך ביחס לאהבת עצמי
ולא 'יוצא' לזולתי , מידת השפלות וכן רצונות חזקים ומדמה חזק)
להלן כמה אפשרויות אחרי עיון רב מאוד לדוגמא:
א. מבט שלילי שדבק בחסר, ודימוי עצמי שלילי , יתכן מחמת שאיפה לשלמות
ולכן רואה החסר בעצמי וזולתי, ביקורת. ולפי"ז אופן התיקון לכא' להתרגל לדבוק
במה שיש להכיר בו ולשמוח ולהודות עליו, כלומר מבט שלילי בעצם והתיקון הפכו דבקות
ביש חיובי.
ב. מבט שלילי כנ"ל מחמת שפלות בהמית, הזדהות הנפש הבהמית כחלק
מהאני ולכן פוחד שיגלו חסרונותיי שכביכול הם חסרון 'בעצם האני' ויסודו בכוח
מדמה דקלקול – התדמות נפש הא- לקית - לנפש בהמית ותיקונו בהיפך התדמות הבהמית
לא- לקית.
ותולדות מכך: התכחשות למציאות באופנים מסוימים והגדלת חסרונות או
מעלות ולכן מתנדנד בין גאווה לשפלות דקלקול (והתיקון כנ"ל שפלות א- לוקית –
הכרת מדרגת עצמו ומאידך כולל ויגבה לבו בדרכי ה' – גאווה דקדושה)
ייתכן שיש מודעות חזקה להרגשות ומחשבות , אך לא כ"כ לעולם המעשה
ולכן יש ניתוק מסוים בעולם המעשה. ויתכן מחמת כוח הבלתי בעל גבול שבנפש שגובר מידי
על כוח הגבול ומטשטש עולם המעשה ולפי"ז התיקון נצרך חיזוק כוח הגבול ודיוק-
יראה, ודווקא מתוך הכרת ותפיסת מציאות מדויקת (קאצק)
ג. מבט שחושב שמגיע לי וחייבים לי ולכן מוליד שלא מעריך מה שיש ולא
שמח בו כמה שמקבל דלעולם כיוון שמרגיש שמגיע לו ורוצה להרגיש מלא, לעולם לא מתמלא.
ולכן לא שמח בחלקו ומרגיש תמיד שאין לו כלום.
ושורש הנ"ל לכא'
ג"כ הזדהות עם הנפש הבהמית שמרגיש הכול מגיע לה ולכן מייחסת ההצלחות וכן
החסרונות לעצם האני, ולפי"ז אופן התיקון לכא' : תחילה הכרה שלא מגיע לי כלום
והכרה שהכול מתנה והכרה בכל מה שיש לי. ואז ישמח בכל חלק וכן זיהוי עצמי כנשמה
והפרדת הנפש הבהמית מהאני.
(מה היסוד להרגשת
'מגיע לי' ?לכא' גאוה באנוכיות ואהבת עצמו- מים או שמא אש- גאווה – ישות וממילא
מרגיש שמגיע לו או עפר – כמובא מהגר"א שהשחורה תוליד או שימאס בכל העולם או
שכל העולם לא כדאי לו למלא תאוותו?)
ד. האם יתכן שהשורש
לכל המוזכר בשאלות הנ"ל תלוי בפגם הידוע, וא"כ לאיזה קלקול גורם כגון
סוגי הרגשות וכו'... ולפי"ז האם תלוי תיקון פגם זה וכיצד ?
ה. ייתכן שאיפה חזקה
לשלמות ופחד מאי שלמות(מגיל קטן פחדתי ללכת לבית הספר כנ"ל פחד מבושה,
ביזיון, פחד מחוסר הצלחה , ייחוס החוסר הצלחה לעצם ה'אני' , מעולם חשתי אף בגיל
קטן ממש בגרות יתירה יחסית לגיל , בוגר ביחס לעצמי- הרגשה של מבוגר בגוף של ילד,
וביחס לזולתי)
וייתכן שיסודו
בהתכחשות למציאות , לעצם היותי נברא וחסר- שהוא נפש הבהמית שבתוכי, הילד 'הקטן
שבתוכי' ההתייחסות אליו גורמת שכשמגיע מצבים של התפרצות של רגשות אז קופצים וצפים
אותם רגשות סותרים לתפיסה שלי על עצמי ששואף לשלמות וזה שגורם הפחד מבושה וכו',
ולפי"ז התיקון – הכרה נפש הבהמית מקטנות, להכיר בילד שבי ולא להתכחש אליו ולא
לשנוא ולהדחיק מציאותי והיינו: הקילקול הוא שדבק רק בכוח הבלתי בעל גבול ומתכחש
לכוח הגבול(ויש לזה הרבה מאוד גילויים בנפשי וייתכן שזה תשובה להרבה סתירות)
והתיקון לדבוק בכח הגבול מתוך הכרה בנפש הבהמית.
ו. ישות חזקה – גאווה
– הרגשת אני- דבקות באני- אנוכיות ואהבת עצמו- מים , או שאיפה לשלמות- אש , או
ישות דעפר ולפי"ז התיקון ביטול הישות, וביחס לאיזה ישות, כלומר ביטול רצונות
או תענוג או אחר.
לסיכום:
1.
מה השורש לחסימות הנפשיות ופחדים ומה אופן העבודה לתקנו?
2.
מה השורש לקשיים בלימוד בעיון ובקיאות ולפי"ז אופן התיקון? מהו האופן שראוי לגשת ללימוד עיון
וכן ללימוד בקיאות, ומה צריך שיהא עיקר משקל הנפש כעת לפי נפשי- עיון או בקיאות?
3.
מה השורש דקלקול השורשי בנפשי והאם יש קשר בינו לחסימות הנ"ל, ומה אופן העבודה לתיקונן?
4.
פרט לחיבור עמוק לתורה שהרב שליט"א הדריך אותנו. מה ראוי לעסוק(אם כלל) בזמן מסוים ביום כגון:
דע את הרגשותיך, דע את עצמיך- ביחס למבט שאני נשמה ולהבדיל הרע מהכרתי. דע את דמיונך-
לתקן המדמה החזק אצלי. דע את נפשך- כח הגבורה גבול ובלתי בעל גבול. ביטול הישות-
ביטול רצונות , חוויה מתקנת- הילד הפנימי (מוזכר בשאל ליבי . כלומר ביחס לתיקון
החסימות וכן שורש הקלקול מה הדרך הראויה) או אחר ?
5.
מהם הספרים היותר ראויים לנפשי לעסוק בהם בכללות לפי נפשי ?
רגיל בספרי ברסלב, אף שלא מצאתי דרך ללומדם בעיון ו'לפרנס' נפשי מכך, אך האמת שבהם תובעת אותי
אולי קאצק- עפר שחזק אצלי (מהם הספרים של קאצק?) סבא מקלם?
וכן רגיל בספרי
חסידות שונים מאוד, לא כלימוד אלא מדפדף , ר' צדוק , מכתב מאליהו, שם משמואל ועוד –
האם לעסוק בספרים של עיקר היסודות שלי – עפר ואש או אולי עדיף כעת לעסוק ביסודות ההופכיים
כדי לאזן נפשי מים ורוח ?
תודה רבה לרב על
ההקשבה, תודה על השיעורים שהרב מוסר – תודה על המסירות לתלמידים ולכל ישראל , תודה
על החיים שהרב מוסר למען כולם ותודה על החיות השרב נותן לנו בתורתו בכל פסיעה
בחיים בדור יתום מחיות שכזה. אנחנו יודעים ומרגישים שהרב אוהב את כלל ישראל ומוסר
נפשו למענם , שרק מי שמוסר נפשו יכול לעמול להוציא לאור כאלו מהלכים שמביאים את
האדם לחיי נצח להיות קשור ודבוק בחי החיים .
תודה על הכול בכל מכל
כל. אע"פ שלעולם לא נוכל להודות באמת , אום לרב שליט"א כך הם הדברים
ק"ו בן בנו של ק"ו למי שאמר והיה העולם 'אילו פינו מלא שירה כים ... אין
אנחנו מספיקים להודות...' של ששלח לנו את הרב שליט"א להאיר דורנו החשוך באור
הא- לוקות ועל כל טובותיו יתברך עמנו עד אין קץ!!!
תשובה:
א. "השורש", חוסר חיבור טבעי לעצמך, ולכך הינך פונה באופן בלתי מאוזן לזולתך. ולכך ככל שתהיה מחובר יותר לעצמך באופן נכון ומדויק, חששות אלו "יוקטנו".
מומלץ לבנות ע"פ מהלך סדרת הכרה עצמית, לדבוק בחלק ובכח החזק בנפשך, ומשם תקבל בס"ד חוזק פנימי ושקט פנימי ופחות פנייה לזולתך ממקום מעורער וחששני.
בנוסף לכך, פעמים זה נובע עם צירוף של עדינות בלתי מאוזנת. ולכך ככל שתתאזן, איזון בתוך עולם ההרגשה, ואיזון עם כח השכל, הדבר יקל בהרבה!
יסוד המים לקוי, והיינו חסרון ב"זרימה" של מים ותענוג.
יש ללמוד להתענג מעצם התוכן עצמו, לקבל הנאה מכל פרט טוב, נעים או אמיתי.
בלימוד יש לתת דגש על "זרימה", ולכן בלימוד בקיאות יש יתרון.
וכן צורת לימוד העיון שיהא באופן של תענוג, טעם בלימוד בבהירות, בכל פרט שנתברר יש להתענג בבהירות זו. בכל סוגיא לבדוק מה החלק שכן ברור ולהתענג בו.
עיקר ספרי הלימוד לעת עתה מה שלבו חפץ באופן של זרימה, ויותר כדאי אופן של היקף ידיעות רחב בענייני העבודה.
קטגוריות
