שאלה:
שלום וברכה לכב' הרב!
מזה תקופה אני בטיפול נפשי, ובימים האחרונים זיהיתי 'קו' מסוים בתוכי, לו משמעות רבה. אני כותב את הדברים לרב מבלי שיש לי עצמי בהירות בהם, אך אני תקוה שהרב, לו ידיעה רבה בנפש האדם, ידע להגדיר אף עבורי את הדברים, עם השלכות למעשה:
בטיפול, צפו תכנים מורכבים מעברי, כאשר גם אני וגם איש המקצוע עמו אני עובד - התקשינו 'לפענח' את הסיבה לכך שזכיתי, בס"ד, לצלוח אותם. בימים האחרונים, לאחר העמקה בנושא - נדמה לי שזיהיתי שיש בתוכי מעין 'כוח' של תקוה, והוא שמנחה אותי ובס"ד מעניק לי כוח להתמודדות עם אתגרי החיים. לא בחרתי בכוח זה, לא 'עבדתי' עליו, לא 'ירשתי' אותו מאחרים (לפחות כך נדמה לי)... הוא שם מגיל מאד צעיר, ומסייע לי.
בטיפול, אנו עובדים בין השאר על חרדות שונות, איתן אני מתמודד. לאחר מחשבה, נדמה כי רובן מבוססות על היעדר תקוה, ז"א חרדה מאירועים בהם 'קו התקוה' שלי יהיה תחת איום. אירועים שליליים בלתי הפיכים, לא עלינו ולא עליכם, כאלו שמכריעים את התקווה, מלבים בי חרדה.
התחושה היא כאילו אני זקוק לתקווה כמו לחמצן.
איני יודע אם זו חוויה יחידנית שלי, או של כל אדם. אשמח לשמוע ניתוח תורני של התכונה, מקורה, מהותה - וחשוב מכל, כיצד לנתב אותה לטובת הגברת הרווחה האישית והעליה הרוחנית בע"ה (גם, במידת האפשר, צדדים מאתגרים שלה, אם יש, וכיצד להתמודד עמם).
תודה רבה!
תשובה:
נתבאר בהרחבה בשורש חכמת האמת, שתחילה היה אור א"ס ממלא את הכל, וכשעלה ברצונו ית"ש לברוא נבראים, סילק האור לצדדים סביב. ונעשה חלל, וחזר והמשיך אור דרך קו מאור א"ס שחוץ לחלל לתוך החלל. ומאור זה נעשה צורת אדם, אדם קדמון, וכל הנבראים הכלולים בו.
נמצא שבפנימיות הכל בנבראים הוא צורת קו. ומהותו של קו זה, נתבאר ברמח"ל בדרוש הקיווי ועוד ברבותינו, שמהותו קו מלשון תקוה. ונמצא שפנימיות האדם – תקוה.
קו זה עיקר גילויו עד עולם "האצילות", והיינו אצל מי שנמצא "אצלו" ית', או אצל מי ש"נאצל" מאורו ית"ש עליו. למטה מכך אין תקוה שלמה, וזש"כ קוה אל ה' חזק לבך וקוה אל ה'.
ולכך בכל מצב ומצב יש למצוא את "הקו", את התקוה המאירה בתוך מצב זה, ותקוה זו קושרת את הנברא לבוראו באופן נפלא!
קטגוריות
