שאלה:
לכבוד הרב שוורץ שליט"א
בראש ובראשונה ברצוני להודות לרב על השיעורים הנפלאים והמיוחדים בכל העניינים, ממש התחזקתי בעבודת ה' ובעבודה פנימית, החיים שלי השתנו לגמרי, יהי רצון שה' ישפיע לכם שפע ברכה והצלחה בכל העניינים להמשיך ולהדריך את עם ה' בדרך נכון.
אני בחור בישיבה קטנה מתקרב לגיל שש עשרה.
שמעתי מעט מהשיעורים של הרב, בעיקר דע את עצמך, נפשך, נשמתך, וקראתי מעט. אשמח אם הרב יוכל לתת לי הדרכה בכמה נושאים:
א. הרב הביא בתחילת "בלבבי משכן אבנה" שמטרת החיים היא להידבק בה' יתברך. והרי היסוד ושורש העבודה בפרק א' אומר שתכלית האדם היא לעשות נחת רוח לה' יתברך. אשמח מאוד אם הרב יוכל ליישב את ליבי בשאלה זו ולהרחיב בה מעט משום שאני מתקשה בשאלה זו מאוד.
ב. מה היחס הנכון בהתאמצות בעבודת ה', איזה מאמץ הוא מאמץ רצוי ואיזה מאמץ מביא לשבירה?
ג. מה היחס הנכון בין לעשות רצון ה' לבין להיות מעורה בחברה (כמובן לא בהלכות אלא בהנהגות)?
ד. כיצד מגיעים לעבודת ה' לשם שמים, ומה ההגדרה של לשם שמים, והאם לעבוד את ה' כיוון שאני רוצה לעשות לו נחת רוח נחשב לשם שמים או לשם עצמי?
ה. האם לימוד בשביל להתענג נחשב לימוד לשמה, ומה ההגדרה של לשמה בתורה?
ו. שמעתי בשם האורחות צדיקים ש"פת במלח תאכל" זה מעכב לתורה. האם זה גם בימינו, וא"כ מה הגדר של זה, ומה העבודה הנדרשת בכל תאוות האכילה בגיל הזה?
ז. אם בישיבה לומדים בעיון פרק מסוים, ואני יותר מתחבר לחזרה בעמקות על מה שלמדו בעיון שנה שעברה, איזה לימוד צריך לקבוע בליבי כעיקר?
ח. אם "לפום צערא אגרא", ו"טובה אחת בצער מאלף שלא בצער", למה אנחנו כל כך מדגישים את החשיבות של אהבת התורה ושל הנאות מרוחניות, לכאורה עדיף שאדרבה ייעשה בצער?
ט. מה ההבדל בין ענווה לנחיתות. ובאיזה צורה נכון לעבוד על גאווה בגיל הזה?
י. מה עדיף, חברותא טוב שאני נהנה ללמוד איתו, או לקחת חברותא חלש יותר שאני לומד איתו פחות טוב ופחות נהנה?
יא. מה יותר נכון להשקיע בלימוד בבין הסדרים, בעוד מסכתות גמ' או בלימוד נ"ך, משניות, פרשת השבוע בהרחבה, הלכה וכדו'?
יב. באיזה אופנים אפשר לבנות בנין פנימי בישיבה, שנמצאים בסביבת חברים ובעשיה כל שעות היום?
יג. האם ראוי להימנע אפילו מלהוריד שיעורים מעמדות של קול הלשון בבתי כנסיות?
יד. יש לי כמות של חידושים בפרק מסוים, האם להוציא אותם לאור (כמובן לאחר ביקור של ת"ח) אם אני חושב שזה ייתן לי סיפוק? ואם כן, אם אני מעדיף להוציא בעילום שם, לכתוב את שם אבי שליט"א או שיכתוב הסכמה בשמו בתחילת הקונטרס (בלתי לכתוב את שמי שלי), אולם אנשים יבינו שאני בנו, או שעדיף להוציא בעילום שם לגמרי?
טו. איך עובדים את ה' בימי שנאה?
טז. אם מישהו שואל אותי שאלה טכנית קטנה באמצע הלימוד, לענות לו, להגיב לו בכבוד שאני לא יכול עכשיו, או להתעלם?
יז. האם לקחת חיסון לקורונה? אני הייתי חולה לפני כחמשה חודשים.
יח. אם אני עדיין לא מתאווה. האם ליסוע לישיבה בדרך מהירה למרות שיש שם יותר פריצות, או להאריך את הדרך ולהימנע מכך אולם יגרם ע"י זה ביטול תורה?
יט. איך להתכונן לביאת המשיח במהרה אכי"ר?
יישר כח גדול, ישלם לכם ה' כגמולכם הטוב על העזרה ועל השיעורים הנפלאים בכל מילי דמיטב.
תשובה:
א. הנחת רוח של הקב"ה זה שקרובים אליו, כמו אבא שרוצה שבניו יתקרבו ויהיו עמו. וזהו מצוה, לשון צוותא, חיבור לקב"ה, כמ"ש רבותינו.
ב. מאמץ שאחריו יש שמחה, ונשאר מוח ולב רגוע ושלו. ותשישות גוף שאחריה קם בשמחה אחר מנוחה להמשיך בעבודת קונו.
ג. קשר קרוב עם ב' או ג' רֵעים, ולשאר קשר קל של מילות נימוס וכד'.
ד. זהו לשם שמים. בכל דבר גדול לעשות משהו קטן בלי שום נגיעות.
ה. נתבאר בהרחבה בשיעורי נפש החיים שער ד' ובעוד תשובות. נא לבקש ממערכת השו"ת לקבל תשובות בענין זה.
ו. להמעיט מעט מהרגלו וטבעו. ומידי פעם לעיתים רחוקות לאכול פת במלח, כגון פעם בחודש. אולם נצרך איזון עם תענוג בלימוד ובעבודת ה'.
ז. מה שלומדים בישיבה, ובעתות פנאי לעשות כרצונך!
ח. נצרך איזון בין עמל לתענוג, זה בלא זה אי אפשר!
ט. ענוה – הכרת כוחותיו שחננו השי"ת, נחיתות – אי הסכמה לכוחות נפשו, ורצון לחלקו של חברו. בכל יום לזכור מעלותיו, ופעם בשבוע לזכור חסרונותיו.
י. רוב הזמן עם מי שאתה נהנה, ו10% עם מי שפחות.
יא. לחלק לפי נטיית לבך. ובבין הזמנים להשלים את החסר.
יב. כעצת הרמח"ל בדרך עץ החיים, לייחד כמה דקות בכל יום לחשוב חשבונו של עולם, לשם מה חי וכו'.
יג. אין צורך, אלא א"כ גורם לריבוי ידיעות ופיזור הנפש.
יד. כן! בלי שם, עם הסכמת אביך.
טו. ראשית מודעות שעכשיו הכוחות קטנים יותר, ולסדר סדר יום ועבודה לימי הגדלות לפי הגדלות, וסדר יום ועבודה לימי הקטנות לפי הכוחות של הקטנות.
טז. להגיב בכבוד שאני לא יכול עכשיו.
יז. אין צורך.
יח. להאריך את הדרך.
יט. בבכל יום לחשוב מעט מה חסר בעולם ולצפות להשלמה.
מן השאלות ניכר רוח של בני עלייה!!!
קטגוריות
