תכלת מלשון תכלית [#13732]

י"ג אב התשפ"א

שאלה:

לכבוד מורינו הרב שליט"א,

בעלון בלבבי משכן אבנה מס' 120 שיצא בפרשת וארא תש"פ, מובא תשובה של הרב בענין התכלת בזה הלשון: "תכלת מלשון תכלית. ולכך באחרית הימים, זמן התכלית, מתחיל להתנוצץ ולהאיר אור התכלית באור רב וחזק יותר ויותר, ולכך מתעורר גילוי התכלת. אולם מכיוון שעדיין אור התכלית אינו מאיר בשלימות, לכך יש ספיקות מהו התכלת הגמור, ולכך בנושא זה אין סברת הדבר שאין להוסיף על הקדמונים, כי דייקא זהו האור שמתחדש באחרית, בתכלית."

והנני בזה בשאלה הפשוטה, אמנם יש ספיקות מהו התכלת הגמור, אך לכאו' לכל הפחות לגבי בתכלית המכונה 'פורפורא' יש צד שזה תכלת ומדוע לא נתחייב ללובשו מדין ספק דאורייתא לחומרא, אשמח מאד לקבל בהירות בדבר.

ועוד שלה – איך צריך להתייחס לאלו הלובשים תכלת, האם כיוון שזה ענין ציבורי שנוגע לכלל ישראל כולו הרי זה שאלות הצריכות הכרעה כללית כעין הדברים שצריכים בי"ד הגדול ואין כאן מקום ליחיד להכריע לעצמו ולהתחיל לקיים מצווה שהכלל לא נוהג אותה, ונוגע ח"ו ב"פורש מדרכי ציבור".

כמו כן, האם יש מקום לכל הפחות לחוש לקיום המצווה בלבישה אחת בחיים או מזמן לזמן מכח הספק.

בתודה מראש על האפשרות לקבל בהירות בכללות, ובפרט בנושא זה שכמדומה שרבים נבוכים בו לידע איך היחס הראוי אליו,

תשובה:

ידועים דברי הר"ן לגבי סוכה, שדין ספק דאורייתא לחומרא נאמר, או בפרישות מאיסור, או במצוה שאם אעשה הפעולה בודאי אקיים המצוה, אולם אם אף אחר הפעולה נשאר הספק, לא נאמר בזאת ספק דאורייתא לחומרא!

אין בימינו ב"ד הגדול, ולכך כל רב פוסק כדעתו.

יש מקום לחוש לקיום המצוה בלבישה פעם אחת בחיים.