שאלה:
שלום לכבוד הרב
לאחר מחשבה הגעתי להבנה שכדי להתקדם אני צריך לעבוד על מידת הבושה או עזות וברצוני לברר זאת
אצייר כמה מקרים
באופן כללי מגיל קטנות אני ביישן כלומר מרגיש מאוד לא נח להיות במרכז
סיבב הבורא ואני נמצא במקומות שפחות ממני ברמה רוחנית
לדוגמא אחד מחברי שאנו בקשר טוב שאני רואה שהוא עובר איסור דאורייתא באופן קבוע זה ממש מפריע לי ולאחר מחשבה הערתי לו ממש בעדינות אבל אני מרגיש שאני נשרף מבפנים וזה נמשך זמן רב אח"כ שזה מוציא אותי מהישוב דעת ומאידך קשה לי להתעלם
לעתים בתפילה מתעורר לי בכיה אבל אני עוצר עצמי מחמת הבושה או שאני רוצה לומר תיקון חצות בבכיה אבל אני עוצר את עצמי
ובעצם יסוד הדבר שכאשר אני לבד ממש אני אדם אחר מתפלל ברגש וכד' או בלימוד באופן אחר
ויותר מזה שכאשר אני בחברה אני מרגיש נטיה בנפש כלפי חוץ ובעצם אני לא מה שאני באמת זה מאוד הרגשה דקה אבל אני מרגיש שזה הדבר העיקרי שמונע כרגע את ההתקדמות הרוחנית שלי להיות מה שאני באמת ומאידך מה שאני באמת זה מאוד שונה מהמקום שאני נמצא בו בין במשפחה שלי ושל אשתי ובין בכולל
לכן הגעתי למסקנה הנ"ל שאלתי א. האם מחשבתי הנ"ל נכונה ב. הדברים הנ"ל הם התכונה החזקה אצלי א"כ איזה יסוד זה האם מידת הבושה כלומר עפר ומאידך אני לא כ"כ מזהה את יסוד העפר אצלי
תודה רבה
תשובה:
א. כן!
ב. זה לא בושה, זהו יציאה מעצמיות פנימית לחוץ ע"י תנועת רוח, ועצם היציאה זהו "שורש" הקושי. באופן חיצוני יש לעבוד על עזות דקדושה שלא להתפעל מזולתו. אולם באופן פנימי ומדויק יותר צריך להתחבר חזק יותר עם עצמך, כמו שהרחיב בחובות הלבבות, שהחסיד אף בהיותו במקהלות עם הוא מבודד עם עצמו ועם בוראו. ובזה שורש תיקונך!!!
קטגוריות
