שאלה:
השלום והברכה לרב שליט"א,
מהו יסוד החילוק בנפש בין צחוק ושמחה לבין קלות ראש וכד'. אך בלשון יותר מדויקת שהיא עיקר השאלה, כיצד מצד אחד ניתן לחיות חיים שכל צורתם ומהותם הם חיים פנימיים, מרוכזים, בהתכנסות ובמקום השקט והנעים שבנפש, ויחד עם זאת לתת מקום גם לצחוק, להשמחה ה"פורצת", ה"התלהבות", השנינות, "זרימה" וכד'. כמובן יש כאן מושגים אולי חיצוניים במקצת וכן לשונות שונים, יהיה מי שיקרא לזה לא להיות יותר מדי כבד. מקווה שאלתי תובן על הצד הנכון. איני שואל מצד פחד או חוסר רצון להיות כזה, אלא יותר מצד שכמדומה שאני מזהה את שני הכוחות בעצמי, וכאשר הצחוק והשמחה פורצות גבולות (לא חלילה מצד הדין, אלא שהם "פורצות" בנפש כביכול, והן יותר סוערות מצד ההתרחבות אולי, בכמות) אני מרגיש (גם בשעת מעשה וגם לאחר מכן) שזה פוגע לי ברצינות (הן פגיעה באותה שעה והן פגיעה בכללות החיים והבניין), שזה סותר את הרצינות והכובד ראשש, והעיון שאני מאוד אוהב לשקוע בו בתכלית העיון והעומק (שבאותם שעות של רצינות אני לא מאוד לא רוצה שיפריעו לי ויוציאו אותי מהריכוז מצד עצם השקיעות ולא מצד לחץ וכד'), וכן סותר את ההתכנסות והרצף של אותן תנועות נפש פנימיות. שאלתי האם אכן זה סותר, האם אינם דרים בכפיפה אחת? ומה למעשה? אפשר לייחס לזה מעין "ההכרח לא יגונה" או צורך, או לומר אל תנסה להילחם בזה כרגע. אך מצד עצמות הדברים האם אותה תנועה של התפרצות (לא נראה לי שנובעת מצד לחץ ומתח. פעמים אולי כן, אבל באופן כללי אני חושב שבאמת זו מידה שקיימת בי, אם איני טועה. כמובן שאם זו מידה רעה או גורמת הפרע יש לנסות להתמודד ולפטור זאת ואז אולי זה סימן שהיא אינה כוח ומידה שורשית בי מצד התיקון) אין לה מקום? היא סותרת או אפילו לא סותרת אך בלעדיה ניתן לצמוח יותר אם יושקע רק באותו התכנסות והתבוננות וחיים פנימיים?
אם זה מבנה נפשי, האם זה סותר, לפחות במקצת את הדרך של ההתבוננות וההשקטה וההתכנסות שהרב מכוון אליה עד מאוד? כמובן שגם בלא כן יש שוני בין הנפשות, ובין מדרגותיהם וכל הדרכה דורשת בירור והתאמה, ויש הרבה מדרגות של כמה ה"צחוק" וה"קלילות" מופעיעים ואין כאן חלוקה מוחלטת, אך כשיטה אולי יש צורך בדרך חלופית או לפחות נוספת? חשוב לציין שאנ ימוצא בי את השני הכוחות בצורה מאוד חזקה. אני כמה שנים דורך בדרך של הרב, של התכנסות, והשקטה והתכנסות וכו', ושמח ונהנה, ומתעלה, וכן בלימוד העיון אני שקוע ראשי ורובי בהוויות דאביי ורבא. אך מרגיש שאיני יודע כיצד לתת מקום גם לכוח הפורץ וה"שטותי" את המקום שלו ואם בכלל נכון לתת לו את מקומו.
(ראיתי שבעבר היה שו"ת דומה והרב כתב משהו שקצת נגע בי, אך אשמח לתשובה מכוונת העוסקת בעיקר בשאלה זו. אצטט כאן את אותה תשובה (13553):
ככל שנפתח לך בס"ד הלימוד בעיון, כן אתה נכנס לעולם פנימי יותר, שיש בו רצינות וכובד ראש, והוא היפך קלות הדעת, שמקלות זו נובעת צורת חיים של בדיחות לרוב וכד'. תנסה לומר להם בתחילה דבר בדיחה אולם שיש בה עומק, שיש בה חשיבה, שיש בה מימד שנון, וזהו איזון בין העומק הפנימי לעולם של קלות של בדיחות. וזהו שלב ראשון בתהליך!
זוהי נקודה יסודית בחיי, ואשמח שהרב ידריכני בדרך אמת, כמה דאפשר.
תשובה:
צחוק של קלות ראש, שבאותו העת נעשה קל בראשו, מחשבתו נחלשת. אולם צחוק ושמחה של מצוה, היינו שבשעה ששוחק ושמח הוא בישוב דעת נפלא והצחוק יוצר שחרור, אולם מתוך ישוב דעת. ולכל אדם מותר לצחוק לפי שיעור הצורך שיש לו, במקביל לכך שיש לו ישוב דעת בשעת הצחוק.
קטגוריות
