שאלה:
(א) נתגדלתי באמריקא בתקופת העישור של תש"י עד אמצע העישור התש"כ, והחינוך שקיבלנו אז היה שיש להיות רגיש לרגשות של אחרים וכל השפת היה "כיצד אתה מרגיש?" כל הדגש אז היה שאחרים צריכים לשים לב "כיצד אני מרגיש." מעולם לא זרמתי עם תנועה החדשה של נשי ליברליזם, וגם נפשי סולדת מכל המושג של "כיצד אני מרגיש", מחמת שביטוי בזה היה ביטוי של כעס שא' מההורים שלי השתמש איתי וזה גרם לי להרגיש רגש נתיחות ורגשי אשמה. אני מעדיף להשאר בלי מילוי הצרכים שלי ולא לגרום להזולת את אותו הרגשה שעברתי ע"י הביטוי של "מה אתה חושב כיצד אני מרגיש מחמתך?" והביטוי של "למה אינך עושה מה אני רוצה?" ועכשיו אני סבתא, ואני רוצה להדגיש איך אני מרחם על היאך שאחרים מרגישים, והיאך שכל אחד הוא "אות" בתורה, ושאסור להשתמש בספר תורה שחסר אפי' אות א'. בחיי האישי זה מתורגם להיות בלתי-תלותי על איך שאני מרגיש. אני רואה איך ביטויים כאלה יוצרת תולדות מסויימות מחמת החסרון של השומע, שהוא באמת עלובה וחוסר כבוד למי ששומע ביטוי כזה. אמנם זה גם כן מכניס את ה"אני" להיות במרכז ואני רוצה להעלים עין מכך ולרכז רק על רצון ה' ושרק ה' עושה את הכל, ולא לגרום הזולת להרגיש חסר בעצמו ולהרגיש אשמה. אני מכיר שזה יכול להיות תפיסה קיצונית מצידי. ועל כן אני שואל את הרב מהו התפיסה המאוזנת לזה, כיון שבדרך כלל אחרים אינם מבינים אותי ואז אני צריך למצוא בליבי את הרחמים לאור המוסתרת כיצד להתמודד עם כל הצמצומים, שיתכן מאד שזהו הסיבה שהקב"ה שולח אותי את נסיונות אלה. ובאמת ע"י תפיסה זו מצאתי שינוי משמועתי. התפיסה הוא שאני מבטלת את רצוני ל"מה אני מרגיש" לרצונו של הקב"ה ואני נשאר מחובר לתורה עבודה חסד ומצוות, מתוך אהבה ויראה ואמונה. אני עובדת על כך כל חיי לבנות מדרגה זו של תמימות, אמנם אני רואה זאת כניגוד על תנועת נשי ליברליזם ועוד תנועות של רוחות זרות שהיו בעישור התש"כ, שנשים צריכים לעמוד על עמדם ולעמוד על רגשותיהן "כיצד אני מרגיש ולמה אתה אינך רגיש להרגשות שלי?" וזה היה העיקר במקום שהעיקר היה צריך להיות לעשות רצון ה' אני מוצאת איך העלמת עין מהרגשות של הזולת ולהמשיך לאהוב ורק לראות טוב בהזולת הוא תפיסה שמדבר הרבה יותר משמעות מכל ביטוי של חוזק ותוקף לשמור על כבודי ועל רגשות שלי שבעבר אני חושבת שצריכים לבטא בטויים כאלה, שזה רק מוליד קלקולים ומריבות. השתיקה עדיף! אמנם עדיין יש לי רצון להיות נאהב ולהיות מקובלת אצל אחרים ושאחרים יהיו רגישים לרגשות שלי, ולא להיות שחוק לאחרים ולא להתראות כ"תחרות" ולא להיות נשלט ע"י אחרים. ומסיבה הזו אני שואלת, האם זה מאוזן, וה' יכריע אם בנ"א אלו יהיו השלוחים ליתן אהבה לי?
(ב) יש לי בטחון בזה מחמת שעברתי זאת וגם הודה להקב"ה על זאת הרבה פעמים. והאם יש מקום לומר שאני צריך לומר מישהו להזולת שאינו רגיש לי, היאך אני יכולה ללמוד איך לאומרו בנועם? (ג) האמונה שלי אומרת שאני צריך לשתוק ורק לאהוב, ליצור קשר עם ה' ולפרוש מהשפעות הגויים ומהדגש שנשי ליברליזם נותנת על "כיצד דבר זה מרגיש אצלי". האם ע"י זה אני עושה תיקון להדור שלי ואני ירפא את החוויות שעברתי בילדותי שהיה כ"כ מצטער ומבולבל אצלי?
תשובה:
א. יש כח שלא לשמה – הגדלת האני. וכח לשמה – ביטול האני. ונקרא בלשון רבותינו אני – אין. ועבודת האדם להכיר כוחות נפשו, מה שיעור האני ומה שיעור האין שבקרבו, ולאט לאט לעלות ולהקטין האני ולהגדיל האין.
ב. מתוך חיבור פנימי ורגוע לאני, ומתוך הכרה בהירה שזו מדרגתי בחלק האני שבקרבי, ומתוך הכרה שלפי מדרגתי זהו רצון הבורא.
ג. נצרך איזון כנ"ל. נטייה יתר על המידה שלא לפי מדרגת האדם, זהו אינו רצון הבורא.
קטגוריות
