חיפוש כולל [#15293]

ו' תשרי התשפ"ב

שאלה:

מורי ורבי מאוד התרגשתי לקרוא את דברי הרב אליי... עצם תשובת הרב, הפירוט הרב של הדברים, הבהירות המיוחדת, ומעל הכל, ההכרה שמאחורי הדברים הנכתבים עומדת דעת תורה זכה וצלולה, ריגשה אותי שעות ארוכות... בגדר ברכת הדיוט אני מברך את מו"ר שיזכה לשפע, שמחה, אושר וקירבה לה', וכפי חפץ ליבו הטהור... כתיבה וחתימה טובה, אמן. *

ברשות מורי ורבי, מאיר דרכי ונתיבתי, שאלת המשך נכבדה אודות בחירת כולל. במכתב האחרון הרב הפליא לבאר, וכדרכו בקודש, את סוגיית בחירת הכולל (מדדים לכולל ראוי, קבלה טובה בעת כניסה לכולל, וסוגיית הצהריים והילדים). המכתב הנ"ל נכתב על ידי בראשית החלטתי לעזוב את הכולל (ריש חודש אלול), אבל מאז ועד עתה התחדשו דברים בתוכי בנוגע לזהות הכולל החדש, ואיתם שאלות נוספות לא פשוטות, ואבאר. תקופת מעבר זו, בה מחד אני מתעד לעזוב את הכולל הישן, ומאידך, עדיין לא בחרתי לעצמי כולל אחר, העמידה אותי במצב נפשי מיוחד, בו כביכול אני משוחרר לחשוב באופן חופשי ושקט היכן נמשך ליבי ביחס לצורת הלימוד. ראיתי בכך הזדמנות, ואכן ניצלתי את ימי אלול הללו לבחינה מעמיקה בענין, ומה שעלה בידי הפתיע אפילו אותי: התברר שרמת החיבור שלי לעיון וכ"ש לבקיאות, היא די קלושה, לא יציבה ומאוד חלשה. לצד זה התברר, וביחס הפוך לגמרי, שרמת החיבור המחשבתי שלי לנושאי נפש היא גבוהה ואיכותית מאוד. מכאן השאלה – דרכי לאן.

בכדי שהתמונה תתבהר, אסקור במהירות את כל שנותיי על הסטנדר, החל מתקופת יש"ק, ועד היום שבע עשרה שנה אחר כך. אציין נקודות עיקריות לענ"ד. תקופה ראשונה: ריצה הישגית מבוהלת. תקופה זו מתפרסת בכללות על כל תקופת היותי בחור, והיא מתאפיינת בעיקר ברצונות עזים לדעת ש"ס, בניסיון להגיע לעומקים גדולים בעיון, בלמידה ללא פשרות, בלחצים, במתחים, במשברים, בניסיונות אין ספור, ובכישלונות לרוב. הייתי איש הישגי מאוד, שואף גבוה אל על, מדלג על ההרים, וגם נופל לתהומות. תקופה שנייה: חיפוש אחר חיות. את התקופה הראשונה סיימתי בעת שהתחתנתי ונכנסתי לכולל. כמובן לא בדיוק, ואני מדבר באופן כללי. נכנסתי לכולל עיוני (ב' סדרים) חזק ושהיתי בו כשמונה שנים, כאשר מהתחלה היה ברור שאני לא אוהב את צורת הלימוד שלו. בתקופה זו, ירדתי איך שהוא מהנקודה ההישגית, ויותר ניסיתי לחפש את החיבור הטעם והחיות שלי בלימוד. הייתי מקדיש לכך קריאה מרובה בספרים, שיחות ארוכות עם חברים, וכמובן עבודות מעשיות, אבל הכל היה לשווא. שום דבר לא החזיק למעשה, ולא באמת הלך לי לרכוש טעם מיוחד בלימוד. כתבתי על כך מאמרים שלמים, ואפילו הועלתי לחבריי מכח כך, אבל נפשי סירבה לטעום מהמעדנים שהגשתי לה. לא בזה היא חפצה. כל החיפוש הזה נעשה לצד הלימוד בכולל, שדי התחמקתי ממנו ולא התחברתי אליו כלל.

אני כותב את סיכום הזה, ולרגע משתאה. אלו באמת ב' התנועות הנפשיות שלי על יד הסטנדר במשך כמעט עשרים שנה... ומה, מה יצא? כלום ושום דבר... לא חיות ולא הישגיות... נורא. *

הלאה: במקביל לכל אותו חיפוש ארוך (בלתי מודע ברובו) ועקשני, התחלתי להיכנס ללמידת נושאי הנפש. זה האמת עוד התחיל מאז שאני זוכר את עצמי חושב משהו, אבל התגבר והתעצם מאוד בתקופת שהותי בכולל, ובפרט בשלוש שנים האחרונות, שאז התחלתי להכיר את ספרי הרב, והלימוד שלי בו נעשה כנחל שוטף... לזה התחברתי מאוד... בעצם, כאשר אני מהרהר אודות כך, אני יכול לומר מפורשות שאני כל היום בזה... בכל דרך שרק אפשר אני לומד את ענייני הנפש. זה או דרך מחשבה, או דרך קריאה, או דרך שיח עם חברים. האמת שכמעט ואיני מדבר עם חבריי על עניינים שלא דנים על היבטים בנושאי נפש. זה מעסיק אותי ברמה כ"כ גבוהה שלא פעם אני צריך להתאמץ מלחדול מכך... הוצאתי כמה חוברות בנושאי הנפש, כתבתי בעבר טור בעיתון מקומי בעניינים הללו, והתכלית המרכזית של חיי בעשר שנים הקרובות (וכפי שהתברר לי פעם אחר פעם מבדיקות שערכתי) היא – לברר את נפשי... גם החברה רואה אותי ככזה. אנשים תמיד שואלים (בדרך הלצה) 'נו, מתי נפתח הקורס'. לא מכבר קיבלתי הצעה מהצוות של הכולל שלי להיות ר"מ באופקים (בגלל עיסוקי בנפש), ובמידה מועטה אני משמש כתובת לבעיות של אנשים, ושאב סיפוק עצום אם הצלחתי לברר את נפשם. אני קצת מתבייש לכתוב מעלות של ננס בפני מו"ר, אבל לא על זה באתי, אלא לתת למו"ר את התמונה הכוללת כלפי החיבור העז שלי לנפש, וזאת לעומת החיבור הקלוש שיש לי ללימוד חרף מאמצים מתמשכים על פני שנים. כל הלימוד בענייני נפש לא נעשה באופן ממש רשמי, כי היו סדרים של עיון וכו', אבל איפה שרק היה אפשר לדחוף נפש – דחפתי. מה המניע שלי ללימודי נפש? ובכן, הוא אינו נובע מאהבת החכמה, אלא מהבנת התועלתיות שיש בהכרה עצמית על חיי שלי, ומתוך תפיסה עמוקה – שנולדה אי שם בשנות הבחרות – הסוברת שזו הדרך לבנות צורת חיים מאירה ומאושרת. ואכן, הודות ללימוד הזה, נפשי קיבלה בירור בכל מיני מקומות, הפכתי ליותר רגוע, ההישגיות שלי קיבלה איזון, ובאופן כללי השתניתי.

לפני כמה חודשים התייעצתי עם הרב ניסן היקר (עורך ספרו של מו"ר 'הכרה עצמית והעצמת הנפש'), ובתוך כדי הדברים הועלה נושא הלמידה. אמרתי לו שאני לא מרוצה מהחיבור שלי ללימוד, והוא בחכמתו, ייעץ לי לבדוק את אופיי הלימודי בשתי דרכים: א. להאזין, אפילו מהר, לסדרת דרכי הלימוד של הרב, ובכך לזהות את עיקר נטייתי. ב. וזה העיקר, לייעד זמן יומי קצר, לליבי חפץ. צריך שזמן זה יהיה רגוע, שקט וחופשי. על גבי השקט הזה, יש לבחון להיכן נוטה נפשי. פעלתי לפיו, ובאמת עלו לי תובנות יפות מאוד בקשר שלי ללימוד, אבל העיקר לא בא לתיקונו, והוא, שדווקא בזמן 'ליבי חפץ', ומתוך אותה חופשיות והשקטה, הרגשתי כיצד אני לא רוצה ללמוד – לא עיון ולא בקיאות, אלא רק סוגיות של נפש וסוגיות על החיים. היות ובתקופה האחרונה נכנסתי יותר לעבודת ה', הרי שמעניין אותי ללמוד על מהות עבודת ה', וכל פנימיות המצוות, אבל הא ותו לא. אגב, לא ראיתי ממש חיבור לתורת האגדה, אלא א"כ מדובר על נושאים שיש בהם זיקה לחיי. *

כעת, רגע לפני כניסתי לכולל חדש אני עומד ותוהה – דרכי לאן. מה בדיוק עושים עם אותם בירורים נפשיים, ואיך אמורה להיות צורת לימודי מעתה. לפני שאמשיך, אציין כאן נקודה חשובה: אינני רוצה חיים קלים. למרות שהייתי מעדיף תשובה מהפכנית, אבל אני עוד יותר רוצה את הדרך הישרה שבה ה' רוצה שאלך. אוסיף עוד, שלצד כל הדיבור שלי בגנות החיבור שלי ללימוד הרגיל, מכל מקום אם הרב יורה לי להמשיך את הלימוד הרגיל, הרי שאכנס לשם בעוז ותעצומות, בניסיון חוזר לשוב אל הלימוד, ככה שעדיין לא הגעתי לנקודת שבירה מהילמוד. מאין העוז ומהיכן התעצומות? אין לי תשובה ברורה, וזה די מוזר לאור מה שדיברתי מקודם. אולי אהבת נעורים ללימוד הרגיל עדיין מותירה בי את רישומה.

מלבד כך, חבר שלי טען בפניי, ובדרך שמא, שבגלל ששהיתי בכולל שלא התחברתי אליו, לכן איבדתי את החיבור שלי ללימוד. הוא צופה שכאשר אכנס לכולל החדש בו עיון סדר' א' ובקיאות סדר ב' (שיותר מתאים לי ביחס לכולל העיוני), אני אחוש עם הזמן את החיבור שלי ללימוד. *

אלו א"כ השאלות: איך באופן עקרוני אמורה להיות צורת לימודי מכאן ואילך: א. עיקרו נפש ומיעוטו לימוד. ב. עיקרו לימוד ומיעוטו נפש. ג. זמן שווה לשניהם. ד. תקופה מוגבלת לנפש, ולאחריה איזון. או כל תשובה אחרת שנראית נכון בעיני מו"ר. שאלה נוספת: מהי המלצתו של מו"ר באותם זמנים שאהיה צריך להקדיש ללימוד הרגיל. כלומר, איך לחלק את הזמן בין עיון לבקיאות? איזה סוג עיון יותר מתאים לי? איזה סוג בקיאות יותר נכון כלפיי? והאם יש חלק בתורה עצמה שנכון לנפשי להתחבר אליו (עפ"י מה שיוצא מתוך הבירורים הנ"ל, ומתוך חכמת מו"ר)? מה המכוון באותם לימודים? והאם להמשיך את בדיקת 'ליבו חפץ' של הרב ניסן?

כמו כן, כיצד אמורה להיראות ההסתכלות הנכונה כלפי נטייתי החזקה ללימודי נפש, כמו גם כלפי הגדרתי שזהו תכלית חיי לשנים הקרובות, האם תביעתי הנפשית רבת השנים ללמוד נושאי נפש מלמד על חלק מאותו 'חובתי בעולמי' שלשם כך נשלחתי לעולם, ולאן בעצם עליי לכוון את אותו כח? כל השאלה כאן היא רק ברמת העיקרון... בפועל, הדברים קצת יותר סבוכים. כי אם נניח הרב יורה על מהפך בחיי, אצטרך לנדוד לכולל של 'ליבו חפץ', אשר סכום המלגה שם נמוך (אלף שקל פחות מהכוללים האחרים), ויהיה צורך מצדי לכאורה ללמד נערים בערב, דבר שעד היום לא עשתי, וגם איני מעוניין. גם רמת האברכים לא תמיד גבוהה (רוחנית ולימודית), דבר שיש לקחת בחשבון. בקיצור, עוד ועוד פרטים מבלבלים שמכניסים אותי לספיקות ותהיות אינספור. חסד השם עליי שיש את מו"ר שעמו עצה ותושיה... *

אני מסיים מתוך צריבה כפולה של בושה עמוקה. גם על עוצמת התדירות של השאלות, וגם על שאלות המשנה שלא נגמרות... אנא, מהי דעתו של מו"ר בעניין, איה הדרך הראויה בכתיבת מכתבים, והאם למעשה עליי להמעיט בפרטים, לחסוך בשאלות משנה, ויותר להתרכז בכללים ובנקודות העיקריות? תודה עמוקה מלב ירא ואוהב

תשובה:

עיקר לימוד ומיעוטו נפש. סדר א' עיון, ב' בקיאות. עיון להלכה. להמשיך מחוץ לסדרים את בדיקת לבו חפץ. עיקר הקושי כלשונך שאף לימוד הנפש נובע מתפיסה "שזו הדרך לבנות צורת חיים מאירה ומאושרת". אולם נצרך חיבור עצמי בעצם, ולא רק לשם תכלית. זה מה שנחסר בלימוד הגמ', וזה מה שנחסר אף בלימוד הנפש. וזה עיקר המעכב בעלייתך! יש לקצר אולם לשמור על הבהירות.