שאלות בקבלה פנימיות 3 [#15531]

ו' חשון התשפ"ב

שאלה:

שלום כבוד הרב, המשך שאלה 14766 1. שהרב אומר שמרעך יכול להשתלשל רע לעומת אחד אז זה בעצם רק עניין של קרבה יותר לרע כי גם מהאחד בסוף הגיע ריבוי וכן רע נכון? פשוט חיבור לאחד מרחיק אותי יותר מהשתלשלות לרע 2. אם הרב אומר שהתחנון הוא כנגד הרעך באצילות ולכן יש בו יחס לרע אז למה אי אפשר להסתכל ככה על כל התפילה לדוג' בק"ש או באשרי, הרי אם על הרע בתחנון אני מסתכל ממבט של רעך כל שכן על תשבחות לה' וק"ש אז למה דווקא התחנון שייך לאצילות ולא שאר חלקי התפילה שנראים פחות נפרדים. 3. שאלתי את הרב למה הוא אומר שהדעת מחברת אותי לתענוג ואז משתנה הרצון הרי הדעת צריכה לחבר אותי לעליון ומהחיבור עצמו נולד התענוג אבל לא שהדעת מחברת לתענוג בעצמו, הרב ענה לי שע"י תנועה בין מדרגות העליון מאיר לתחתון ואז משתנה רצון התחתון אבל עדיין לא כל ברור לי מה התשובה של הרב לשאלה שלי, הרי שאלתי שהדעת מחברת אותי לדבר ומשם נולד תענוג עליון שמשפיע לתחתון (כמו שהרב אומר שהמדרגה עליונה משפיעה לתחתונה) אבל הדעת (לפי הבנתי) לא מחברת לתענוג בעצמו, אם שגיתי בהנחותי אשמח לתיקון והסבר מהרב 4. הרב כתב לי שהכח המדבק אותי להויה/רצון הוא אמונה או עונג, האם הכוונה שהדעת משתמשת באמונה או תענוג בשביל לגעת ברצון או בהויה? 5. שהרב אומר חיבור חושי למושגי הקבלה מה הכוונה, הרי הכל בסוף זה מהלכי עבודה והכל זה בתוך הנפש אז מה היחס בין מושגי הקבלה לכוחות בנפש שאדם מכיר בתוך עצמו ממיפוי מושגי הקבלה לכוחות, מה יותר גבוה ממה? הרי להבנתי אור א"ס, אצילות, בי"ע, השתלשלות וכו' אלו גילויים בנפש ככוחות פעם אני רואה את ה' בגילוי בגבול שזה אצילות ופעם בחיבור נפרדים בבי"ע וכו' כלומר בסוף הכל זה כוחות/הכרות בנפש, אז מה זה אומר בעצם חיבור חושי למושגי הקבלה בלי יחס של כוחות נפש? 6. מה ההבדל בגילוי בין אצילות לא"ק בשניהם הרי מגלים את הא"ס בגבול (קו בתוך א"ק או איהו בתוך גרמוהי) אני מבין שבא"ק זה בצורת אדם אבל אני מניח שיש גם הבדל בעומק הגילוי ולא רק שפה הא"ס מתגלה בצורת אדם ופה באצילות, מה יש בגילוי א"ק שבעצם הוא גילוי יותר מאוחד מאצילות? 7. שמעתי מהרב שהתפילה היא להוית ה' או לא"ס, למה התפילה לא"ס זה לא כמו תפילה לספירות שדוחים אותה, הרי א"ס הוא רק גילויו השלם ולא הוא בעצמו וכל עניין התפילה הוא להקשר בו ולא באמצעי ולכן אנו שוללים התקשרות בספירות, אז למה מותרת תפילה שהיא לא לחיבור עם הבורא אלא רק עם גילויו ומה זה שונה מתפילה לספירות? 8. מה החילוק בין פנימות א"ק לבין הקו? מה המהות של פנימיות א"ק? ומה זה אומר שהרב אומר להדבק בפנימיות א"ק? 9. הרב נתן לי ממש בהירות שהסביר לי את המהות של העולמות, הרב יכול להסביר לי גם מה המהות של העולמות של מהר"י סרוג, עולם המלבוש; טהירו עליאה/אויר קדמון; אדם קדמאה סתימאה? 10. אם כל עולם אני מכיר את הויתו לפי מהותו אז הוית הבורא שאיננו יודעים מהותו איך נוכל להגיע להכרה בה? אם ע"י שלילה זה עצמות אם ע"י הגדרה זה גבול, הבנתי היא שהוית הבורא היא הויה שהמראה מתראה ממנה ולא מראה אותה אבל זה נראה לי גם סוג של גדר 11. במצוות שאני אוחז באתרוג אני מכיר שהאתרוג ממש הוא רצון ה' בעוד בתפיסת הויה האתרוג רק מגלה את ההויה אבל הוא לא ההויה בעצמה אז כביכול בתפיסת הויה אני נוגע רק בגילויים ולא נוגע בעצם הדבר בעוד בתפיסת רצון אני נוגע בעצם הדבר? יוצא שיש יחס שתפיסת הויה היא יותר רחוקה מתפיסת רצון (מצד הגילוים), האם הבנתי נכון? אם לא אשמח לחידוד והסבר תודה רבה!

תשובה:

א. כן, כי שורש הכל מאור א"ס, שבו גנוז וכמוס י"ס, שהם שורשי כל הנבראים ללא יוצא מן הכלל. ב. כי בנפילת אפים יש מסירות נפש, שמאיר באצילות. ג. כמו שלתתא, ו"האדם ידע", יש בו תענוג. כן לעילא, הדעת נוגעת בעונג, וזהו העונג שיש בהשגת החכמה, שע"י הדעת נקשר בענג. ד. דעת, כח התקשרות, דעת המחברת. ויש דעת באמונה, התקשרות של האמונה. ויש דעת בענג, התקשרות בענג. ה. "רואה", זהו "חוש", חוש הראיה. ושורשו במוחין, והשורש היותר עליון הוית הדבר. ויש חיבור ע"י ראיה, ויש חיבור ע"י מוחין, ויש חיבור להויה עצמה. ו. אצילות מלשון אצל – המשיך, וכן מלשון יושב בצלו. ולכך אינו חלק ממש מן הדבר, אלא רק המשכה או הימצאות בצל הדבר. משא"כ בא"ק זהו חיבור עצמי עם הדבר, אחד עם הדבר. והקו אינו רק המשכה אלא חיבור, קו המקשר, חוט המקשר. וכן מדין "ניצוק" שמחבר. ז. א"ס – גילוי של הויתו. ועצם כך שאני יודע מקיום הויתו האמתית, זהו גופא גילוי, וגילוי זה נקרא א"ס. וזהו בחינת פנים בפנים, שאזי פונה לזולתי ביחס שפונה אלי, שמתגלה אלי. ח. קו – תקוה מתתא לעילא, והוא חוט המחבר בין הא"ס לנברא. לעומת כך, א"ק גילוי אחד של נברא, שנעשה גילוי לאחד של בורא, בבחינת מ"ש מה אני יחיד בעליונים אף הוא יחיד בתחתונים, כי אחד תחתון נגלה בו אחד עליון, בחינת יחידה שהיא כלי ליחיד. א"ק – יחידה, כנודע. ט. א"ק סתימאה, בלתי נחלק לאיברים, כמנורה בתחילה שמקשר זהב לפני שנעשית ז' קנים. טהירו, בחינת טהור שנטהר מטומאתו, והיינו שולל כל חסרון. עולם המלבוש, כלובש מלבוש שמהמלבוש בטל למולבש ונעשה אחד עם המולבש. י. בזה חלוק גילוי הוית אמיתתו מגילוי כל שאר המדרגות. את אמיתת הויתו האדם מכיר מעצם הוית עצמו, שהוא כח להכיר הויה!!! יא. אצל הרצון עצמו הנתפס בחיצוניות כהויה עצמית, בעומק אינו אלא גילוי ביחס להויה המוחלטת. ובעומק, נכונים דבריך, והוא בחינת נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, שיש צד גילוי בתחתון יותר מן העליון.