שאלה:
בס''ד
שלום רב, שליט''א, ראשית יישר כח על השיעורים הנפלאים!!
רציתי לדעת מה דעת הרב בנושא שאני שולח פה, וסליחה על ההטרחה המרובה, אך זוהי סוגיא חשובה ודקה שהייתי שמח בהכרעת מורנו הרב שליט''א כיצד הם פני הדברים, והאם כנים הדברים כדלהלן:
בדברי הנפש החיים שהמתפלל ומשתעבד בדרך עבודה לרוח הקודש ששורה על הצדיק הרי זו עבודה זרה
א) כתב בנפש החיים (ג, ט): 'ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחינת רוח הקודש שבאיזה אדם נביא ובעל רוח הקודש, גם זה נקרא עמודה זרה ממש, כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל, גם כן לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל, אלא שכיון בהשתחוויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו, כמו שנאמר (דניאל ב): 'באדין מלכא נבוכדנצר נפל אל אנפוהי ולדניאל סגיד ונמחה ונחחין וכו', מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין וכו' וגלה רזין, די יכלת למגלא רזא דנה', ושם (פרק ד): 'ועד אחרין על קדמי דניאל וכו' ודי רוח אלהין קדישין ביה' וכו'. ורז"ל אמרו (סנהדרין צג, א) הטעם שלא היה דניאל בעת ציווי ההשתחויה לצלם, שאמר דניאל איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון, ונבוכדנצר אמר גם כן 'יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קלייה לאלהי' בנורא', ועיין זוהר חדש רות ובבראשית רבה פרשה צו ובתנחומא ריש פרשת ויחי: 'וכן אתה מוצא בדניאל וכו', מה כתיב באדין מלכא נבוכדנצר וכו' ומנחה ונחחין אמר לנסכא ליה, אבל דניאל לא קיבל, למה, שכשם שנפרעין מעובדי עבודה זרה כך נפרעין מהעבודה זרה עצמה. וכן אמרו שם זה הטעם גם על יעקב אבינו ע"ה שלא רצה ליקבר במצרים. הרי שקראו ז"ל ענין זה עבודה זרה אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דביה.
ויש לבאר על פי זה הכתוב 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', רצה לומר שלא לכוון חס ושלום בשום דבר לאיזה בחינה וכח פרטי, אפילו אם יהיה אותו הכח בחינת 'פני', היינו אפילו לפרט רוח הקודש שבאיזה אדם, או פרט בחינת הקדושה שבאיזה כח עליון שבעליונים, וכענין מאמרם ז"ל (ראש השנה כד, ב) על לא תעשון אתי אפילו דמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש.
ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העבודה זרה הנ"ל היינו בארבע עבודות דווקא, אמנם עתה שעבודת התפילה בהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן, ודאי גם על זה שייך האזהרה.
וזהו שאמר הכתוב 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו', היינו שלא לכוון ח"ו בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטי מכחות שקבע הבורא יתברך (כי שם אלהי"ם משותף לכל בעל כח פרטי שיהא כידוע וכמו שביארתי לעיל), רק לכוון לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד [היינו לשם הוי"ה], שפירושו מהוה הכל, היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנזכר לעיל (וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, רצה לומר שכל הכחות פרטיים שנמשכים מהוי"ה ברוך הוא המה מאוחדים ונקבצים בכחו יתברך שמו כלל מקור אחדותו), והוא מצד התחברותו יתברך עם העולמות, ולזאת בכל מקום שציותה התורה על ענין הקרבנות ביארה בפירוש להוי"ה דווקא, וכאומרם ז"ל (סוף מנחות): בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלקים אלא להוי"ה, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ועיין זוהר חדש בראשית (ו, ד; ז, א-ב) הענין יותר מבואר'.
מבואר בדבריו שאסור להשתעבד בדרך עבודה ותפילה לגילוי אלקי ששורה בצדיק ובעל רוח הקודש, והטעם הוא משום שלא הותר לנו לעבוד אלא לשם הוי"ה שהוא כלל כל כחות כולם, ולא לאיזה כח וניצוץ פרטי שמתגלה באיזה נברא, ויהיה הנברא הגבוה ביותר.
ב) אולם יש לתמוה בענין זה, דמצאנו ביהושע שהשתחוה למלאך לאחר שנודע לו שהוא מלאך, כמו שנאמר (יהושע ה, יד): 'וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי, וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ', והרי השתחואה היא אחת מארבע עבודות שנאסר לעובדם לעבודה זרה (ארבעת העבודות הם השתחואה הקטרה זביחה וניסוך, כמבואר ברמב"ם ע"ז ג, ב). ואף שמותר להשתחוות לאנשים נכבדים כמו שמצאנו פעמים רבות בתנ"ך, היינו משום שהותר לנו לכבד בני אדם כמונו מצד מה שניתן לו שפע ושליטה יותר מזולתם, וכמו שמותר לבקש מבני אדם בקשות ואין זה תפילה לזולתו, והטעם משום שאינו בזה נותן לו בזה יחס של אלקות, אלא הוא אופן מסויים של יחס בין בני אדם, אבל להשתחוות למלאך שהוא כח רוחני מעל האדם נראה כמייחס לו בזה אלקות, וכשם שאסור לפנות בתפילה למלאך כך היה צריך להיות אסור להשתחוות לו (ומטעם זה אסור להשתחוות או לבקש בקשות מבעל חי או צומח או דומם שהוא פחות מאדם, משום שאין זו צורה של יחס המקובל בין בני אדם, אלא מייחס לו בזה כחות שאין בו עצמו, וכביכול יש בו אלקות, וזו עבודה זרה).
ומצאנו בראשונים שכבר עמדו על קושיא זו, וכתבו בזה שתי דרכים.
הריקאנטי פרשת וירא כתב: 'אמנם יש להתיישב ולהתבונן, אחרי שאברהם אבינו עליו השלום הכיר בהם שהם מלאכים, למה אמר להם לאכול, והנה מצינו שהנביא הוכיח ישראל על הקריבם למלאכים, שנאמר (יחזקאל ט, יח): 'ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחח ויהי נאם ה', וגם המלאך אמר למנוח 'אם תעצרני לא אוכל בלחמך'. תשובתך היא כי האמת הוא כי הזובח או מקטר להם חייב מיתה כי הוא עובד לאלהים אחרים, אמנם בלובשם המלבוש הנזכר מותר להאכילן ולהשתחוות להם, ותמה על עצמך כי ההשתחואה היא מן ארבעה העבודות שאף אם אין דרך עבודתו בכך חייב סקילה, ומצינו אברהם ויהושע שהשתחוו להם. אלא סוד הענין הוא כמו שרמזנו, כי בהיותם בפרצוף אדם החמוד הותר בהם כל מה שהותר באדם. זה הענין נגלה אלי בחלום הלילה'.
וכן כתב בספר הפליאה (ד"ה ויאמר אלקים תדשא הארץ): 'וקודם ענות אליהו ז"ל עניתיו אני ואמרתי לו: הוא אדונינו אליהו ז"ל אשר שלחהו ה' להאיר עינינו בתדשא הארץ, ומיד רץ הננס ויפול על פניו וישתחו לו אפים ארצה, ואמר לו אליהו ז"ל: מי שרי למיעבד הכי, ואמרתי לו אני: שרי ושרי, שכן יהושע השתחווה למלאך, ואמר אליהו: הדין עמך, מאחר שפשט צורת מלאך ולבש צורת אדם שרי ושרי'.
והביאור בזה הוא שכאשר המלאך לובש צורת אדם יש לו גדר של אדם רגיל ומותר להראות לו יחס של כבוד על ידי השתחואה כמו שמשתחוים לאדם מכובד, ואין זה יחס של אלקות.
אולם בספר העיקרים (ב, כח) כתב בזה דרך אחרת, וזה לשונו: 'ובעבור זה המשתחוה למלאך מצד עצמו וכחו, הוא מקצץ בנטיעות והוא עובד עבודת אלילים שהוזהר עליה בדבור (שמות כ) 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', כמו שבארו רבותינו ז"ל במכילתא וכמו שיתבאר בפרק שמונה עשר מהמאמר השלישי, אבל המשתחוה לו מצד מה שהוא שליח ה' הוא מותר, כמו שהמשתחוה לפקיד המלך מצד עצמו וכחו ומקבלו כאדון ולא מצד הכח שיש לו מהמלך הוא מורד במלכות, והמשתחוה לו מצד שהוא שליח המלך הוא כבוד אל המלך. ובעבור זה היה מותר ליהושע להשתחוות למלאך כשנראה לו ביריחו ויאמר לו אני שר צבא ה' עתה באתי, ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו וגו' (יהושע ה), עם היות ההשתחויה אחת מד' עבודות שאסור לעשותם ואפילו למלאכי השרת כזיבוח וקיטור וניסוך, אלא כי לפי שההשתחויה ההיא היתה לכבוד השם להיות זה שלוחו בלבד היתה מותרת, אבל המתפלל למלאך או משתחוה לו מצד עצמו וכחו המיוחד לו ומצד מה שיורה עליו שמו, הוא מה שהוזהר עליו בדיבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכן כתב הרמב"ן ז"ל'.
מבואר בדבריו שיש היתר להשתחוות למלאך כאשר אין כוונתו להשתחוות לו מצד עצמו אלא מצד שהוא שליח המלך (ומשמעות לשונו שמותר גם להתפלל אליו באופן זה, שכתב 'אבל המתפלל למלאך... מצד עצמו וכחו וכו', הוא מה שהוזהרנו עליו).
וכעין זה ביאר בדרשות הר"ן דרוש רביעי, אלא שהוא כתב שהמלאך שנגלה ליהושע היה מטטרו"ן ודווקא לו מותר להשתחוות כי עליו נאמר 'כי שמי בקרבו', מה שאין כן שאר מלאכים.
ובדומה לזה ביאר בספר שושן סודות (אות רנח) בענין השתחואת יהושע למלאך: 'הנכון שמדת 'אני' שכינת האל שהוא שר צבאות של הוי"ה, ועתה באתי בזה הצורה להראות לך אליך ללחום מלחמתך בחרבי הקשה שבאה אלי מן ידי יד הגדולה, ולכן השתחוה אליו יהושע כי כבר ידעת מה שאמרו רז"ל כי ד' עבודות הן זובח וקיטור ניסוך השתחויה, ואסור לעשותו לשום נברא, ואם לא היתה שכינה אם כן איך השתחווה אליו יהושע, שודאי כמו שאמרנו. ורבי מנחם רקנטי הבין כי היה מלאך שליח השכינה והסיר קושיית השתחויה שאין אסור להשתחוות למלאך כל זמן שנראה בפרצוף בני אדם, ואין נראין לי דבריו, ובפירושי לתורה הארכתי בזה'.
ודברי העיקרים ודרשות הר"ן ושושן סודות עומדים לכאורה בסתירה לדברי הנפש החיים, שכן בדבריהם מבואר שהותרה עבודה בדרך השתחואה לגילוי אלקי שמתגלה במלאך כאשר אין כוונתו למלאך מצד עצמו אלא למי שמתגלה דרכו, אף שהוא גילוי פרטי בלבד.
ג) וכן מצאנו לגבי השתחואה לצדיקים, דברעיא מהימנא משפטים (קטז, א) כתוב לגבי נשמת משה רבינו שהתגלתה לרבי שמעון וחבורתו: 'אתו כלהו מארי מתיבתאן ואשתטחו קמיה, ואמרו, ודאי קודשא בריך הוא מליל בפומך, וליה אנן סגדין'. הרי שהשתחוו לקדוש ברוך הוא שהתגלה בנשמת משה רבינו. ואפשר שנשמת משה רבינו שאני משאר נבראים, שכן היא במדרגה גדולה יותר משאר נבראים, והוא בבחינת פה אל פה אדבר בו ובבחינת 'זה הדבר', וצ"ע.
ובקדושת לוי פרשת שופטים על הפסוק 'וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי' כתב: 'עיין רש"י 'אשר לא צויתי לעבדם', וכן שינו הע"ב זקנים לתלמי המלך בהעתיקם התורה לו. והנראה, כי מצינו בתורה שהשתחוו לצדיק, כגון עובדיה לאליהו, כי הצדיקים יש להם תורת ה' ומצינו שקרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו אל (מגילה יח, א), רוצה לומר מחמת שקיים כל התורה היה בבחינת אל, כמו כן כל הצדיקים מחמת ציווי התורה יש להם בחינה זו ומותר להשתחוות להם. אבל השמש והירח אשר אין להם ציווי תורתו הקדושה אסור להשתחוות להם. וזהו לשמש או לירח אשר לא צויתי, כלומר שאין להם הציווי שלי, היינו התורה שניתנה לישראל'.
ויש לעיין עוד לדברי הנפש החיים, מי שנותן יין לצדיק ומכוון את הכוונה שכתובה בחז"ל (יומא עא, א) שהמנסך יין לגרונם של תלמידי חכמים נחשב כמנסך על גבי המזבח, וכמו שביאר בזה במסילת ישרים פרק כו: 'מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח', האם על ידי כוונה זו נחשב שעובד עבודה זרה באחת מארבע עבודות שהיא ניסוך? ולכאורה לדעת הנפש החיים צריך לומר שאסור לכוון כך בפירוש, אלא מותר רק לתת להם יין כדי לכבד אותם וכיוצא בזה, אלא שגילו לנו חז"ל שהנתינה הזו עולה לו ממילא כאילו ניסך יין על גבי המזבח, וצ"ע.
ד) והנה אם נאמר שהמכוון להשתעבד לבחינת רוח הקודש והשראה אלקית השורה על נביא ובעל רוח הקודש אינו נחשב לעובד עבודה זרה כמו שמשמע מהמקורות שהבאנו, צריך לבאר מהו גדר איסור עבודה זרה, שהרי בכל דבר בעולם יש ניצוץ וחיות אלקית שמחיה אותו.
אולם הביאור בזה הוא פשוט, שכל נברא בעולם ואפילו נשמת הצדיק הוא רק כלי ששורה בו השראה אלקית, אולם הוא עצמו אין לו גדר של אלקות חלילה, דרק הכלים של אצילות הם בגדר אלקות מצד יחודם באורות שמתייחדים בהם באופן של 'איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון' (תיקוני זוהר ג, ב; וראה מה שביאר בזה באורך בלשם הדע"ה ח"א דרוש ה ז, ה), אבל נשמות ושאר נבראים שהם מעולם הבריאה יצירה עשייה אינם מתייחדים עם האור האלקי השורה בהם עד שנעשים אחד עמו, ואפילו נשמות במדרגת 'נשמות דאצילות' אינם בגדר הכלים דאצילות חלילה, אלא הם ממחצב חיצוני יותר המלביש על מחצב הספירות כמבואר בשערי קדושה (ג, ב), וכן הוא בתיקוני זוהר (יז, ב) 'לבושין תקינת לון, דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא' (וראה בענין זה בספר ים החכמה תשע"ב עמוד תשלו ואילך), ולכן אסור לייחד עבודה לצדיק עצמו וכל שכן לכל נברא אחר, כיון שאין האור אחד עמו ממש, ולא הותר לנו לעבוד אלא לעצמות המתגלה בספירות ששם הוא כל גילוי שמותיו ותאריו שבהם מתחבר לעולמות (ראה נפש החיים ב, ב), מה שאין כן לייחד עבודה לנברא שאינו במדרגת הכלים דאצילות ואין האור מתייחד עמו, הוי עבודה זרה ממש והרי זה כעובד לזולתו.
וכל זה כאשר כוונתו לנברא עצמו, אבל אם אין כוונתו לעבוד את הנברא אלא כוונתו לעבוד את האלקות שמתגלה בו, אפשר שאין זו עבודה זרה, ודברי הנפש החיים שגם בכהאי גוונא הוי עבודה זרה הם חידוש, ולכאורה מכמה מקורות שהבאנו מוכח לא כך, וצ"ע.
וכדוגמת זה מצאנו בבית המקדש, דהנה בית המקדש הוא מקום ששורה בו השכינה, אולם עצם בית המקדש הוא בגדר כלי בלבד ולא בגדר אלקות, ולכן נאמר בגמרא (ביבמות ו, ב) כפי שביארו בתוספות שם (ד"ה יכול) שאין להשתחוות לבית המקדש לשם אלקות אף שהוא דבר שבקדושה, ועל זה נאמר שם 'לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על המקדש', אולם מכל מקום השתחוו ועבדו שם לשכינה ששכנה בבית הזה, שהרי זו היתה כל מהות בית המקדש, להיות מקום עבודה לקדוש ברוך הוא ששוכן ומתגלה שם.
והנה הנפש החיים הביא ראיה לדבריו שהמשתחוה לבחינת רוח הקודש שמתלבשת בצדיק מנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל, ודניאל לא רצה בכך משום שזו עבודה זרה, והרי בלשון הפסוק מבואר שנבוכדנצר התכוון לעבוד ל'רוח קדישין דביה', היינו לקדושה האלקית ששורה בו, ומוכח שגם זו עבודה זרה.
אולם לולי דבריו היה מקום לדחות וליישב ראייתו אליבא דהדעות שאין בזה עבודה זרה, שמה שדניאל לא קיבל הוא משום שחשש שנבוכדנצר שהיה רגיל בעבודה זרה אינו מכוון דעתו לדבר דק כזה, ועיקר כוונתו לעבוד לו עצמו, וסובר בדעתו שהכח האלקי ניתן לו ומתאחד עמו עצמו, וזה ודאי עבודה זרה כמבואר לעיל. וכל ההיתר הוא רק כשברור לו שהנברא אינו אחד עם האור האלקי ששורה בו, וכוונתו לאלקות שמתגלה בו בלבד.
וכמובן שכל הדברים נכתבו בדרך לימוד בלבד ולא לענין מעשה כלל חס ושלום.
יישר כח גדול!!
ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דוד ודור!!
תשובה:
דברי הנפש החיים, שאסור "להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחינה שבאיזה אדם" היינו מדין "עבודה". וזהו כל מהלך השער לברר גילוי שלם שלו ית"ש ואין זולתו. והוא אור של אצילות, ומצד אצילות, נאסר הנ"ל. משא"כ מצד הארת בי"ע מותר כשיטות הראשונים.
קטגוריות
