שאלה:
(א) האם נכון לומר שאין עבודתנו "להיות" בשמחה אלא כל עבודתנו "לעבוד" על שמחה, אבל אם אינם מגיעים לשמחה אין זה בעיא בנפש או בעבודתנו? (ב) בדרך כולל שומעים הרבה מוסר מאחרים שהוא צריך להיות יותר בשמחה ולחייך יותר או לרקוד עם יותר כח בשמחות וכדו' (והרבה פעמים אדם כזה שומעים מאחרים "צריך להיות יותר "לעבעדיג". מי הם צודקים, האחרים שתובעים עליו להיות יותר בשמחה ולנעע את גופו יותר ולהראות שהוא בשמחה, או האדם שנוטה לעצבות ואינו שמח כ"כ שאם הוא יעורר עצמו לשמחה יתירה אז הוא פועל למעלה ממדרגתו וזה ג"כ יכול לזעזע את נפשו אם הוא רוקד בכל כוחו בחתונה וכדו'. (ג) האם אמת הוא מה שהחסידים אומרים שתכלית החיים הוא לעבוד את ה' בשמחה? הרבה פעמים כשאני שומע את ההגדרה הנ"ל שצריך להיות יותר בשמחה וללמוד יותר בשמחה ולרקוד בחתונה בשמחה וכדו' אני מרגיש שאין זה העיקר אלא אדרבה הדגש על השמחה הוא "אני", שהכל סובב על שאני בשמחה או לא, ועוד אני חושש שהתכלית אינו שמחה שהוא "אני" אלא התכלית הוא לעשות רצון ה' בלי אם אני בשמחה או לא. (ד) האם יש חילוק בין שמחה, חשק, והתלהבות או שכולם הם אותו מושג ואותו תנועה בנפש. (ה) למה יש ענין גדול לחדש תורה בשבת (וכמובא בבן איש חי שחידושי תורה בשבת הם שוה אלף פעמים יותר מחדו"ת בחול, וגם פעם הרב שואל אותי בשבת "מה חידשת בשבת"), הלא כל הענין של שבת הוא מנוחה ולא שמחה. (ו) גם שמעתי הרבה פעמים שצריכים ללמוד בשמחה ושזהו העיקר היום, "ללמוד בשמחה!" האם יש מקור לכך? (ז) השאלה הוא, איך שייך ללמוד בשמחה אם בכל רגע שאני לומד אני משתדל להבין וזהו תחושת חסר ולא תחושת מילוי, וגם עצם המושג של יגיעה סותרת השמחה, ובנוסף יש את קשיים בלימוד שאינו יודע מה הפשט ואינו מבין מה התוספת אומרת או מרגיש שאינו יודע הסוגיא, שכל אלו הם חלקים נורמליים בתהליך הלימוד, וא"כ איך שייך ללמוד בשמחה. (ח) האם יש להתחיל כל לימוד גמ' מתחושה של שמחה וחשק, או שהשמחה תבוא ממילא מעמל כראוי. (ט) אם אדם באמצע למודו האם הוא צריך לעורר עצמו לשמחה ושהוא זוכה ללמוד תורה וכו'. (י) האם צריך להיות כל היום בחיוך על פניו, הן כדי לעורר עצמו לשמחה והן משום שצריך לשמח אחרים ע"י חיוכו. (יא) הרבה פעמים שומעים תביעה על "למה אתה אינו מחייך", ואני מרגיש שהדבר הוא למעלה ממדרגתי להיות בחיוך כל היום או רוב היום וכשאני הולך ברחוב, זה לחץ גדול עלי שיש לי לחייך על כל, ובפרט משום שהטבע שלי הוא להיות בכובד ראש ולהעמיק את מחשבתי. אמנם לפעמים אני מרגיש שאחרים נפגעים ממני על שאיני מחייך להם, שאין אני מסתכל בעיניהם או בפניהם כשאני עבור אותם ברחוב, וא"כ אפשר שאני מחויב להלוך כנגד רוחי ולחייך על כל אדם. מהו ההנהגה הראויה? (יב) האם יש חיוב דרך ארץ על האדם לומר גוט שבת לכל אדם בבהכנ"ס שאני עובר לידם או לכל אדם ברחוב? (יג) האם שמחה היה דגש בכל חסידות או רק אצל ברסלב? (יד) למה אמר ר' נחמן "מצוה גדול להיות בשמחה" אם זה לא כתוב בתורה וגם לא בגמ', נכון ששמחה נצרכת מאד אבל למה קורא אותו בלשון של "מצוה"? האם משום שי"ל כהחת"ס שמונה את השמחה כמצוה מה"ת משום "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"? (טו) ובכלל אני רוצה להבין מהי כ"כ החשיבות של שמחה בעבודת ה' ובפרט אצל החסידים שנתנו כ"כ דגש על שמחה כאילו ששמחה הוא העיקר, הלא העיקר הוא עשיית רצון ה' ולא השמחה, לא מה ששאני מרגיש אלא מה שצריך יהודי לעשות. ונכון שהשמחה מורה על הרצון לעבוד ה', אבל איך שייך שהעיקר הוא השמחה, הלא העיקר הוא ה"כלים", המצוות בפועל, ולא האור. נכון שהתכלית הוא האור, אבל מצידנו העיקר צריך להיות הכלי, עשיית רצונו ית', ולא האור, התוצאה מזה. (טז) האם גם אצל הבעלי מוסר מצינו דגש על שמחה או שזה היה חידוש החסידים? (יז) למה חז"ל אומרים שאין שמחה אלא ביין אם לא כל אדם משמח ביין וכמו שהביא הפוסקים שבזה"ז אם אדם שונא יין אז הוא מקיים שמחת יו"ט בכל דבר משמח? למה לא אמרו חז"ל בזה"ז אין שמחה אלא במה שהאדם שמח
תשובה:
א. בכל ענין וענין המבוקש מן האדם לעבוד על הדבר, ולא השגתו, כי לא עליך
המלאכה לגמור, והשגת הדבר היא מתנה, כמ"ש הרמח"ל במסילת ישרים בפרק כ"ו
על מדרגת הקדושה, שסופה גמול ומתנה. ובעומק השגה חלקית של כל דבר היא
כביכול ביד האדם, אולם השגה גמורה של הדבר היא גמול ומתנה. כי היא בחינת
קדושה דפרטות דכל מדרגה.
ב. בכל ענין וענין על האדם לנהוג למעשה לפי מדרגתו, ובעת הצורך אף מעט
יותר ממדרגתו, כי זהו האור מקיף של אותה מדרגה שקרובה להשגתו, ועליו
להתחבר אליו ברצוא ושוב. כי עיקר מדרגת האדם הוא ה"שוב", זהו מה שהוא
קנה. והרצוא הוא למעלה ממדרגתו, ועליו להתחבר אליו או כאשר יש התעוררות
בנפשו למדרגת רצוא, או כשיש צורך חיצוני. אולם מעבר לכך אין מחויב בכך
ולא זו הדרך הרצויה. ולכל כלל יש יוצא מן הכלל.
ג. השמחה השלמה שנעשה רצון ה', בין אם נעשה על ידי ובין אם נעשה ע"י אחר,
ואזי אינו מחמת נגיעות של האני. וזהו שמחה שלמה. שמחה זו אפשר לקרוא לה
תכלית, כי היא מורה שהאדם נקי ודבוק ברצון בוראו. אולם גם זה תכלית
בערכין, כי התכלית השלמה מלשון "כלות", להתכלל בא"ס ב"ה.
ד. בודאי שיש חילוק, כל שיש לשון נפרד בהכרח שיש שוני מהותי.
ה. שיטת הרמב"ם שיש גם דין שמחה בשבת. ומקורו בספרי, שדרשו וביום שמחתכם,
אלול השבתות. ועיין בהרחבה פרדס יוסף (שמות, לא, טז, אות נ'). ועיין ב"י
(או"ח, סימן רפא) שבשבת אומרים "ישמחו" במלכותך. וכן מבואר כבר בירושלמי
(מגילה, פ"א, ה"ד) שאין סעודת פורים בשבת, דכתיב לעשות אותם ימי משתה
ושמחה, פרט לשבת ששמחתו בידי שמים. ועיין עוד בשיטמ"ק כתובות (ז, ע"א)
לגבי שאין נושאים בשבת, שאין מערבים שמחה בשמחה. ועיין ספר המנהיג (שבת,
סימן א). ואבודרהם (סדר תפלות) שכתב וז"ל, וגם השבתות נקראו ימי שמחה
כדאיתא בספרי, כנ"ל. ועיין פרי צדיק (חקת, יד) שאין מצוה של שמחה, אולם
נמצא מעצמו בשמחה. וזהו בחינת "שמחתו בידי שמים", כנ"ל. אולם הבה"ג מנה
שמחת שבת כמצוה. ועיין ספר המצות לרס"ג (מנין עשה, סימן נט) בביאור עליו
ממהר"י פרלא. ועיין עוד פחד יצחק (שבת, מאמר ג). ותורה תמימה (בראשית,
כז, ד, בביאורים). אולם דין חידוש תורה בשבת, אינו רק מדין שמחה, אלא כי
שבת מקור הברכה, שורש כח החידוש. ולכך שווים אלף פעמים יותר בחינת אַלף,
התחלה, ודו"ק.
ו. כי ככל שרחוקים מן השורש יותר דבקים בעפר, שהוא שורש העצבות, וכן מצד
שאנו יותר קרובים לגאולה, וע"ז כתיב כי בשמחה תצאו.
ז. לעולם צריך ללמוד באופן שברור לו מה מבין וברור לו מה מכאן ואילך אינו
מבין, וזו צורת לימוד נכונה וישרה, ובצורת לימוד זו יש שמחה, כי בכל עת
מצוא חוזר ומברר מה מבין ומה לא. ומתוך החלק שהבין מתמלא בשמחה. ויתר על
כן אף העמל להבין יש בו שמחה כאדם העמל ללקט מרגליות.
ח. ראוי להתחיל משמחה על מה שזכה עד עתה ללמוד תורה ולהשיג לפי ערכו.
ט. כנ"ל אות ז', ועי"ז מעורר השמחה, כן.
י. תלוי כל אחד לפי נפשו, לא כל גדולי עולם היה חיוך על פניהם תדיר.
יא. על האדם לנהוג לפי מדרגתו.
יב. תלוי במנהג המקום!
יג. כללות החסידות הוא התדבקות בטוב, בבחינת מעט מן האור דוחה הרבה מן
החושך, ולכך בודאי שיש יותר נטייה לשמחה מכאשר עובדים לתקן את הרע.
יד. התורה "משמחי לב", משמחת לב. ומצוה יש לעשות בשמחה, תחת אשר לא עבדת
את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב.
והמצוה להיות בשמחה היא הארת התורה, משמחי לב, במצוות כולם, ולכך הוא
שורש לכל המצות, הוא ממוצע בין תורה למצוות. והממוצע הוא שורש הכל.
טו. שורש המצוות בתורה. והתורה משמחי לב, ולכך שורש כל המצוות לחבר מצוה
עם תורה, לחבר השמחה עם התורה.
טז. בסלבודקה יותר.
יז. כי יין הוא שורש השמחה, ודרגת בינה – שמחה, כידוע.
קטגוריות
