שאלה:
ב"דע את ריעך" הרב מבאר שתחילה יש על האדם לאהוב אחרים ע"י מעשים לעשות חסד לאחרים וליתן מתנות, ואח"כ לעלות לעולם הדיבור ולאמר דברים לאחרים שנותן להם אהבה, דיבורי אהבה, ואח"כ לחשוב מחשבה של אהבה עליהם ע"ע שהוא דואג להם וכדו'. בנוגע הנקודה של ביטוי האהבה לאחרים ע"י מעשה ודיבור, יש חכם באומות העולם שמצא שיש "חמש לשונות של אהבה" איך אחרים מרגישים אהבה, והנפקא מינא הגדולה מכל זה הוא לילדים ובחיי נשואין, שיש שבעיקר מרגישים אהבה ע"י מעשים בעבורם ויש שאין זה כ"כ חשוב להם אלא העיקר להם שיהא להם מחמאות או מישש פיזי כגון חיבוק ונשוק, ויש שהעיקר להם הוא ע"י קבלת מתנות ויש שהעיקר אצלם הוא שההורים ידברו עמו ושהם יבינו את עולם הפנימי שלהם, ויש מהם שכל הנ"ל אינו תופס כלל מקום אצלם והם רוצים רק שההורים יהיו עושים כל מה שהם צריכים בעבורם כיון שהם רוצים להרגיש ששהורים אחראים עליהם ובזה הם מרגישים יציבות, ויש ילדים שאם אינו מחבק או נושק להם אז הם מרגישים שההורים בכלל לא אוהבים אותם אפי' אם ההורים יתן להם הכל, ולא ידעתי כל הפרטים בזה כיון שלא קראתי החומר רק שמעתי זאת מאחרים וממטפלים, ויש שרוצים לקשר זאת לסוגית הארבע היסודות, ושיטה זו של הבנת בני אדם לכאורה יש בו הרבה אמת, וברצוני לדעת מה הרב חושב על זה אם באמת יש "חמש לשונות של אהבה", ובפרט לדברי הרב שתחילה יש לעשות מעשים של אהבה ואח"כ יש לבטאות אהבה ע"י דיבור, וכו', והאם יש בזה שוני בין אהבת ישראל לנתינת אהבה להמשפחה (האשה והילדים).
תשובה:
כל דבר נחלק לבחינת ה', ושורשו ה' פרצופים.
קטגוריות
