שאלה:
א) כשיש מח' בין הגמ' והמדרשים האם צריך ליישב כל המחלוקת ולראות איך שאין זה מח'?
ב) האם אלו ואלו דברי אלוקים חיים היינו שאע"פ שיש כאן חלוקי דיעות מ"מ כולם אמת או הכוונה שבאמת אינו מחלוקת כיון שלעולם יכול לאחד כל השיטות ולראות איך שאין זה מח' (ולדוגמ' לומר שחד מ"ד בא ממבט תחתון וחד מ"ד בא ממבט עליון או מספירות שונות או מפרצפוים שונים וכו')?
ג) יש דרך בלימוד בפרט אצל לומדים בדרך בריסק שאם יש קושיא שלדעתי אינו קשיא כלל, התגובה היא לא להסכים כלל השאלה ולא רוצים להכנס להנידון כיון שאין כאן נידון כלל כיון שאין זה קשיא חל מעיקרא (לדעתי). לדוגמ' אם האחרונים חקרו מה הדין באופן מסוים, והתגובה לזה הוא שהקשיא אינו חל מעיקרא מחמת יסוד מסוים, וא"כ לא שומעים להקשיא כלל ולא מעוניים לראות את התירוץ, בדרך של "אי גורס" הקשיא. וכן גבי לימוד חברותא, אם החברותא שואל שאלה או אמר הערה, והשני אינו מסכים, השני אומר "אני פשוט לא שומע השאלה", ואינו מסכים להמשיך על השאלה כיון שלדעתו אין זה קשיא כלל. השאלה הוא האם שני אופנים הנ"ל זה קטנות כיון שאינו רוצה להבין דבר שאינו לדעתי, או שזהו מהלך אמיתית מסוים בלימוד שלא מסכימים לדבר שהוא "שטות" לדעתי ולסברא ראשונה שלי.
ד) מהו העצה להנצל בשעת לימוד בעיון מהבעיות של גאוה, לומד ע"מ לקנטר, תחרות, כעס על החברותא, ושכחת ה' (שאני מוצא שדברים אלו הם מצוי מאד בשעה שאני לומד בעיון ובחריפות השכל).
ה) שאלה בענין אחר. האם היה שיטה שיעקב אבינו הסכים למכירת יוסף?
תשובה:
א. תחילה יש לברר המחלוקת על בוריה, ואח"כ יש לראות איך אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ב. לתתא, כולם אמת. לעילא, יש לאחד כל השיטות, מחלוקת מלשון "חלוקה", כל אחד דיבר לפי חלקו, לפי שורשו.
ג. יש דברי שיטות שאין להסכים להם כלל, ויש דברים שיש להסכים להם כהוה אמינא, ויש דברים שצריך להסכים להם שיש מקום לשני הצדדים.
ד. לדבוק בעצמות הדברי תורה ולא להסיח דעת מעצם הדברי תורה בעצמם.
ה. לא יודע.
קטגוריות
