שאלה:
שלום הרב,
יודע אני ששורש הגאווה הוא בהכרה שכלום לא מגיע לי,
אבל עם זאת הנפש שלי צמאה בלי לעשות חשבון לאהבה מהסביבה,
כבוד הרב אנשים מכעיסים אותי בכל מקום.
אני אדם של אמת.
הרבה אנשים סביבי עם בעיות נפשיות קשות, כמעט כל אדם ושום אדם לא רואה בכלל את הטעות שלו, אתן דוגמה מההעבודה, הבאתי לאדם עצה שבשביל לקבל קידום הוא צריך לשנות את התנהגותו ולהיצמד למומחים, כך שכרו יעלה ויהיה לו טוב יותר אך הוא כתגובה ענה שאני לא צריך לייעץ לו בעיקר שאני קטן ממנו בעשור, הוא פשוט השתיק אותי ומאז אני לא מדבר איתו די נפגעתי,
אתן עוד דוגמה ברשותך, יש אדם בעבודתי שחושב שכולם צריכים להיות מושלמים והוא לא יכול לקבל שום טיעון אחר, הוא נתן לי מטלה אך לא פירט מה לא לעשות, אך בגלל שלטענתו לא הגדלתי ראש הוא הרים עלי את הקול מול אנשים רבים, עניתי לו שעשיתי מה שהוא ביקש ולא ידעתי במעשה שלי יצרתי בילבול, אנשים אחרים כן הצדיקו אותי וטענו שהוא בעל הידע היה צריך להבין שהוא יודע לאן דברים זזים ולכן היה צריך לפרט מראש.
אבל אני פשוט מאבד את עצמי, תמיד אני סובל מאנשים כי בתפיסה שלי הכל מבורא עולם ולכן אני חושב שאני תמיד לא בסדר והרוח שלי נשברת.
לעומתי חברים אחרים שלי בעבודה במצבים כאלה לא מכניסים כלום ללב שלהם ופשוט חושבים במוחם שהאדם השני ללא פירוט במילים גסות "דעתו לא מעניינת אותם" הם פשוט איכשהו לא לוקחים ללב ולא נפגעים.
הרב בקצב הזה אני אשאר בעולם לבד.
אשמח פירוט מהם השלבים להכיל אנשים שמתנהגים בבהמיות, אך עלי לקבלם? לראות אותם כחסרי משמעות ולסבול בלבי?
האם דעתם קשורה לרמז מה' יתברך או שאני יכול לבטוח בה' שאני טוב בעניו ואלו סתם ניסיונות של מידת הגאווה?
תודה
תשובה:
נצרך שינוי מבט על החיים, הינך רואה את החיים ממבט שגורם לרוב ככל הקושי. נצרך מבט של אהבה שמצורף לו אמת. אולם שחלק האהבה רחב וגדול הרבה.
המבט הביקורתי לעתה עתה יותר כדאי להפנות אותו פנימה אל נפשך הפרטית.
קטגוריות
