שאלה:
יש דבר שמפריע לי מאד ולוקח את כל מנוחת הנפש שלי וכמו ברוב הדברים שנוגע עד נפשי אני מרגיש שאין מי לפנות לזה רק הרב. זהו
השאלה. היו לי הרבה חברים טובים שהיו לומדים היטב בכולל והיו מצוינים, ומאיזה טעם הם הלכו לעבוד. אני חושב שזה היה מחמת סיבת הפרנסה ולא מחמת שלא היו דבוקים לעצם התורה. אמנם אני מרגיש בכל מקרה לגופו כל האבידה שהם לא נמצאים בכותלי הישיבה ועכשיו הם נמצאים בגלות מקום המלאכה ועם כל הנסיונות שיש שמה, וכל האיבוד התורה שלהם וכל הסכנה הרוחניות שיש להם, וכולם הם נמצאים בירידה עצומה מחמת שעכשיו משתמשים באינטרנט, וכמובן שהם משתמשים רק באינטרנט מסונן ביותר (כך אני חושב אמנם איני יודע זאת בבירור גמור, רק אני דן אותם לכף זכות), אבל זהו הסוף של הרוחניות שלהם...קשה לדבר יותר אבל יש לי אבילות מאד בנפש מכל זה, אבילות ממש, אני נמצא באבילות על אלו שאתמול היו בבהמ"ד והיום הם נמצאים בעולם המלאכה ולפעמים אני אומר לעצמי "למה אתה כ"כ מצטער עליהם? תצטער על עצמך. גם המצב שלך בתורה אינו כ"כ טוב. במקום שמעיין על אחרים, יעויין בעצמך וכיצד אתה יכול לשפר את ההתקשרות שלך לתורה שטעון הרבה שיפור! האם אתה מנצל את הזמן בישיבה כראוי....? האם אתה חושב שאתה מובטח להיות לומד בכולל כל היום ימי חייך?" ואני נמצא בכ"כ בלבול מזה. האם יש עצה כיצד אני יכול להתמודד על האבילות שאני מרגיש מאחרים ואיך אני יכול לשמור על האיזון בין נפשי לעולם הפנימי של אחרים שאני כ"כ דואג עליהם.
תשובה:
נצרך להיות מחובר חזק מאוד מאוד, לחלקך, לשורש של חלקך, ויתר על כן להתחבר לחלק שכבר השגת, וחיבור זה נותן תוקף וחוזק ויציבות לנפש. וברצוא ושוב, יוצא האדם לעולמם של אחרים לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם, ושב לעולמו ולחלקו ולחיבורו החזק בחלקו. וכך חוזר חלילה כל הימים. זו הדרך לכו בה!
קטגוריות
