שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א. השתדלתי לתמצת ולהגדיר הדברים בצורה הברורה ביותר (עד כמה שיכולתי).
ישנו אדם שבילדותו רמסו לו את כבודו (ע"י שהעליבוהו והשפילו אותו שוב ושוב באופן מילולי), וכיום הוא חי תחת חששות ה'דמיון' - כמעט בכל מפגש בין אישי או כלל חברתי - שיפגעו בו שוב, וכתוצאה מכך הוא פיתח: א. מחסומי נפש רבים שמונעים ממנו מלחוש ולהביע את הרגשותיו, ב. פחד מסוים
מפני יצירת קשר עם אנשים [ולא רק עם אנשים גסי נפש ורוח, אלא אף עם אנשים שסובלים
מקושי הדומה לשלו, ושהמפגש של שניהם מעלה בהם את התחושות הקשות שלהם].
והנה אדם זה נחשף לאחרונה לגישה האומרת שבבסיס כל אדם ישנו כח עיקרי המניע אותו והנותן לו את עיקר חיותו, ובני האדם מתחלקים בזה לשלושה סוגים שכל אחד מהם מונע מכח עיקרי אחר:
א. יש שמונעים מהצורך בשליטה,
ב. יש שמהכבוד,
ג. ויש שמונעים מהאהבה [יתכן שלא דייקתי, או שישנו עוד סוג, איני
יודע, אך אין זה משנה את עיקרון השאלה דלהלן].
ואחר הבירור עם ידידו, הגיע המטופל להכרה ברורה שעיקר הכח המניע אותו הוא הצורך בהערכת הסביבה כלפיו. ואותו אחד שחשף אותו לגישה זו הדריך אותו ואמר לו, שאם מעתה הוא [-ה'מטופל']
יתחיל לנסות לחוש בכל אירוע שפוקד אותו ומעלה בו תחושות קשות, את אותו הכח שהתעורר בו ושמכאיב לו (מחמת ש'אינו מקבל את מבוקשו') – מודעות זו גופא תרפא עם הזמן את התחושות הקשות. לדוגמא: בזמן שהוא מדבר עם מוכר בחנות שהוא גס מזג, והלה מדבר [-עם המטופל] בגסות ובזלזול. וכעת עולות בליבו של המטופל תחושות קשות. אזי: אם ינסה לחוש ולברר את מקורן, ויצליח ממש 'להרגיש' שנקודת הכאב היא מחמת התפיסה העולה בו: "אני לא מוערך, אני לא שווה כלום" וכדו' – מודעות זו עצמה תוריד עם הזמן (אולי לחלוטין) את עוצמת כאביו ופחדיו, שהרי כעת הוא מודע לכך שלא ה'אירוע החיצוני' הוא שהכאיב לו, אלא שהכאב מתחיל מנפשו שלו [והקב"ה הפליא לעשות שברגע שמודעים למקור הכאב - זהו גופא התרופה לסילוקו].
וברשות הרב שליט"א אשאל:
א. האדם דרך זו אכן יעילה לפטור את קשייו? כי ליבי אומר לי שאולי נצרכת כאן עבודה יותר מעמיקה, ואינני יודע מהי.
ב. במידה ולא, האם ישנה דרך מועילה יותר?
ג. האם יש מקור תורני שמאשר [ואולי אפילו מרחיב] בעניין הגישה הנ"ל המחלקת בין סוגי עיקרי הכוחות המניעים את הבריות לפעול ולחיות? תודה רבה.
תשובה:
שורש דרך זה קרובה מאוד לאמרם ז"ל, הקנאה – שליטה, התאוה – אהבה, והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.
זהו חלק מן העבודה, וכך הדריך החזו"א מאן דהו שבא לשאול אותו, כיצד לתקן את גאוותו, והשיבו, שעצם המודעות היא (חלק מן) התיקון. והיינו שהכרת הרע יוצרת "הבדלה", שמכיר את מקור הרע "כנבדל". ויתר על כן כאשר נוגעים במקור הכאב, נפתח "שורש כח ההרגשה בבירור", וכאשר נפתח אינו נפתח רק לענין פרטי זה, אלא נפתח "עצם כח ההרגשה", ופתיחה זו היא מקור הרפואה. כי כאשר אין מבורר כח הכאב, זהו תערובת של כאב, ולא פותח את מקורו. ודרך זו היא דרך להשתמש בכאב עצמו כפתיחה לשורש כח ההרגשה. כי על דרך כלל יותר קל להגיע לשורש ההרגשה מתוך כאב, מאשר להגיע דרך אהבה ושמחה. כי רוב בני האדם נוטים יותר להרגיש את הכאב מאשר את האהבה והשמחה. ובדקות כי כח המתנגד יוצר הרגשת יתר!
כמובן זו דרך אחת, וניתן לשלב עמה דרכים נוספות.
קטגוריות
