שאלה:
שבת שלום לרב שליטא.
יש משהו שמאד קשה לי איתו לא מעט זמן, ומקשה עליי בחיים בגלל זה.
מצד אחד אנו למדים שצריך על כל דבר מהקטן ביותר לגדול ביותר לבקש מהשם עזרה, לומדים שהשם אם לא עוזר לך אתה לא יכול, למדים שגם אם עשיתי אני צריך להגיד זה השם עשה כדאי לא להיכנס לגאווה , וצריך להגיע למדרגה של כגמול עלי אימו שזה הכי טוב .
וקשה לי עם זה למה? מכיוון שאני חושב על אבא גשמי מול הילדים שלו, מה הוא רוצה האבא שהילדים שלו יהיו עצמאים ולא תלויים בו, אז למה הקב"ה רוצה על פניו שנהייה הפוך מכך , וכל דבר נבקש ממנו , זה נראה כאילו הוא לא רוצה שנגיע לעצמאות אלא להיפך לתלות, שנהייה כמו תינוק שתלוי כל הזמן בהוריו , איך זה יכול להיות ?
וגם זה יוצר אצלינו לא לפתח את הכוח הפנימי שלנו, להיות חלשים באיזשהו אופן .
וגם
אני יודע שיש את העניין שעלינו לעשות את ההשתדלות המקסימלית ולהתאמץ אבל עדיין זה נראה כאילו שאנו כל הזמן צריכים לשאוף להיות תלוייתיים בהשם יתברך.
מה השם לא שמח בזה שאנו נהייה עצמאיים ?
למה אם התאמצתי ועשיתי והצלחתי אם ניקח לדוגמא פרנסה, אז אם אני התאמצתי וכו... למה זה חטא להגיד כל הכבוד לי , אני מוצלח , אני לא אומר לא להבין עם עצמי שהשם יתברך נתן לי כשרונות ומזל, ואישר את ההצלחה ואם הוא לא היה רוצה לא הייתי מצליח, אבל עדיין הוצאתי מן הכוח אל הפועל את הכישרונות, התגברתי על היצר הרע, על הקשיים, על הכשלונות זה אני עשיתי כי אם לא אז אני רובוט וגם לא מגיע לי שכר כידוע, אז למה לא להתגאות בזה לשמוח בזה , להגיד כל הכבוד לי לטפוח לעצמי על השכם ?
תשובה:
כי תכלית החיים הכרה שלמה שאין עוד מלבדו. אילו היה יחס בין הקב"ה לישראל רק יחס של אב ובן, השאלה ברורה. אבל ששלמות היחס הוא בורא ונברא, לכך היחס שונה מהו התכלית. ובאמת מצד היחס של בן ואב, יש הבחנה של "נצחוני בני", וזהו בחינת תנו עוז לאלקים, ישראל נותנים כח בפמליא של מעלה, אולם זה לא היחס היחיד, ואינו התכלית, אלא שלב בסולם.
קטגוריות
