שאלה:
שלום רב, אני עובד הרבה על עבודת ה’ שכל+רגש כדי לא להיות במלומדה.
אפילו כותב ומחזק אחרים בנושא, ולענ”ד מגיע להרגשים אמיתיים.
כאשר מגיעים נסיונות של עומס-לחץ-משימות רבות וכד’ יש לי נפילה אל הקצה השני, כלומר, חושך מוחלט בשכל+רגש, כעס כלפי שמיא על עומס הנסיונות, חוסר רצון ויכולת לתפילה וכד’.
מפריע לי מאד המעבר מקצה אחד לקצה שני: איך הכל (!!) נעלם ברגע אחד? כל עבודת ה’ הייתה דמיון?
משהו כאן לא בסדר ביסוד, אבל אני לא מצליח לתפוס את הנקודה: כל עבודת ה’ שלי היא חיפוש הנאות והרגשים – ריכוז בעצמי, ולכן יש נפילה בעומס? בזמן העומס אני מרוכז רק בעצמי ואין מקום למציאות ה’? נהייתי מפונק וכבר אין לי כוח לנסיונות? זאת דרכם של ימי החושך וצריך למצוא דרך התמודדות? וכד’.
איך אדע היכן הבעיה [זה חשוב למציאת הפתרון ולא רק ידיעה בעלמא], ומה דרך העבודה לבעיה? בתודה
אפילו כותב ומחזק אחרים בנושא, ולענ”ד מגיע להרגשים אמיתיים.
כאשר מגיעים נסיונות של עומס-לחץ-משימות רבות וכד’ יש לי נפילה אל הקצה השני, כלומר, חושך מוחלט בשכל+רגש, כעס כלפי שמיא על עומס הנסיונות, חוסר רצון ויכולת לתפילה וכד’.
מפריע לי מאד המעבר מקצה אחד לקצה שני: איך הכל (!!) נעלם ברגע אחד? כל עבודת ה’ הייתה דמיון?
משהו כאן לא בסדר ביסוד, אבל אני לא מצליח לתפוס את הנקודה: כל עבודת ה’ שלי היא חיפוש הנאות והרגשים – ריכוז בעצמי, ולכן יש נפילה בעומס? בזמן העומס אני מרוכז רק בעצמי ואין מקום למציאות ה’? נהייתי מפונק וכבר אין לי כוח לנסיונות? זאת דרכם של ימי החושך וצריך למצוא דרך התמודדות? וכד’.
איך אדע היכן הבעיה [זה חשוב למציאת הפתרון ולא רק ידיעה בעלמא], ומה דרך העבודה לבעיה? בתודה
תשובה:
כיון שכל עבודת ה’ היא באופן של “חיפוש הנאות והרגשים”, כלשונך, וכך נולדים תולדות אלו שזכרת, כי עסק העבודה נצרך שיהא באיזון בין הנאה לעמל, בין הרגש להשכלה, כל אחד לפי שורשו כך שיעור האיזון. ואם לא כן, כאשר נחלש ההנאה וההרגש, הכל נתון בסכנה. ותולדת הדבר, שכבר אין כח לנסיונות, כי נחסר קנין באופן של עמל, כי אף שבודאי היה עמל גדול במשך כל השנים, אולם עמל זה נתפס ככלי להשיג לבסוף הנאה, ולא קנין עמל בעצם וחיבור עצמי לרוחניות אף ללא תענוג, אלא חיבור בעצם אמיתת החיבור.
תענוג והנאה, זהו שלא לשמה בדקות, כמ”ש המסילת ישרים בפרק החסידות. ונצרך קנין של “לשמה”, לשם חיבור עצמי לקב”ה ולתורתו.
כיצד להתנהל עם עשירות מול הסביבה
שלום וברכה. ב”ה זכיתי להיוולד לבית עם עושר והרווחה. עם הזמן עשיתי תהליך רוחני ונכנסתי לישיבה קדושה ולבנות עולם פנימי. אמנם איננו עשירים כקורח, כלומר איננו יוצאי דופן ברמה מוגזמת, אך עדיין יש בית גדול, הידור באתרוג, רכב חדש וכד’. והדבר ניכר יותר בהשוואה לחברים שלי בישיבה.
העניין הוא שאני מרגיש לא בנוח כ”כ כאשר יש מפגש בין צורת החיים הזו שקיימת בבית שלי (אם כי אני, בתור נער ובחור בישיבה הסמוך על שולחן אביו לא חי חיי מותרות השונים משל חבריי ובני עירי), לבין החברים שלי והישיבה. אני לעצמי שמח ומודה לה’ ולהורים יום יום על הנוחות והרווח שה’ זימן לי (מה שמאפשר לי לשבת ללמוד יותר ולא לצאת לעבוד בשונה מחברי), והדבר לא מוציא אותי מעולמי הפנימי וחיי התורנים, ומשתדל לראות את זה בעין נכונה ולתת לזה את המשקל הנכון בלא חיי מותרות וראוותנות – פנימית ומעשית. אולם ביחס עם החברים יש לי קושי, הקושי שלי נובע מצד כך שאצלם הדבר אולי לא מתקבל כפי שהייתי רוצה שיתקבל, ולא כפי ראות עיני. אני לא מרגיש בנוח להזמין אלי חברים וכד’ (למרות שההורים אנשי חסד גדולים מאוד ואומרים לי להזמין ולהכניס אורחים).
אשמח להדרכה ישרה בנושא, תפיסתית ומעשית. תודה רבה!!
תשובה:
כמובן ראוי לאדם לא להבליט זאת, בבחינת למה תתראו. אולם מאידך צריך להשריש בעצמו האמונה, שהקב”ה קבע כך, ולכך אין להתפעל נפשית ממה יאמרו בני אדם. וככל שאדם מחובר חזק עם עצמו ובוראו, פחות מתפעל מדעת בני האדם, ומדיבורם.
תענוג והנאה, זהו שלא לשמה בדקות, כמ”ש המסילת ישרים בפרק החסידות. ונצרך קנין של “לשמה”, לשם חיבור עצמי לקב”ה ולתורתו.
כיצד להתנהל עם עשירות מול הסביבה
שלום וברכה. ב”ה זכיתי להיוולד לבית עם עושר והרווחה. עם הזמן עשיתי תהליך רוחני ונכנסתי לישיבה קדושה ולבנות עולם פנימי. אמנם איננו עשירים כקורח, כלומר איננו יוצאי דופן ברמה מוגזמת, אך עדיין יש בית גדול, הידור באתרוג, רכב חדש וכד’. והדבר ניכר יותר בהשוואה לחברים שלי בישיבה.
העניין הוא שאני מרגיש לא בנוח כ”כ כאשר יש מפגש בין צורת החיים הזו שקיימת בבית שלי (אם כי אני, בתור נער ובחור בישיבה הסמוך על שולחן אביו לא חי חיי מותרות השונים משל חבריי ובני עירי), לבין החברים שלי והישיבה. אני לעצמי שמח ומודה לה’ ולהורים יום יום על הנוחות והרווח שה’ זימן לי (מה שמאפשר לי לשבת ללמוד יותר ולא לצאת לעבוד בשונה מחברי), והדבר לא מוציא אותי מעולמי הפנימי וחיי התורנים, ומשתדל לראות את זה בעין נכונה ולתת לזה את המשקל הנכון בלא חיי מותרות וראוותנות – פנימית ומעשית. אולם ביחס עם החברים יש לי קושי, הקושי שלי נובע מצד כך שאצלם הדבר אולי לא מתקבל כפי שהייתי רוצה שיתקבל, ולא כפי ראות עיני. אני לא מרגיש בנוח להזמין אלי חברים וכד’ (למרות שההורים אנשי חסד גדולים מאוד ואומרים לי להזמין ולהכניס אורחים).
אשמח להדרכה ישרה בנושא, תפיסתית ומעשית. תודה רבה!!
תשובה:
כמובן ראוי לאדם לא להבליט זאת, בבחינת למה תתראו. אולם מאידך צריך להשריש בעצמו האמונה, שהקב”ה קבע כך, ולכך אין להתפעל נפשית ממה יאמרו בני אדם. וככל שאדם מחובר חזק עם עצמו ובוראו, פחות מתפעל מדעת בני האדם, ומדיבורם.
קטגוריות
