שו”ת מסדרת אש-כבוד [#18973]

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_001_עפר.דעפר.דאש.כבדות.במקומו
הגדרת מדת הכבוד
שאלה: מה ההבדל בתחושת הנפש בין גאוה לכבוד.

תנועת הגאוה שבנפש זה עצם תנועת הרוממות כשלעצמה בלי תנועה של כבדות, משא"כ בכבוד נעשה מציאות של כבדותשובה: טבע האש שהיא עולה מעלה הפוך היא קלה היא לא כבדה, היא רק עולה מעלה.
שאלה: כבדות זה בגלל היובש שבכבוד, יסוד העפר שבכבוד, הכבוד הוא לא כבד.
תשובה: לא, נגדיר עוד פעם, הוא נעשה מכח היובש שבאש שמתחבר לעפר, לא מכח העפר עצמו, היובש שבאש שזה בחינת הכעס וחוזר ומחבר את זה לעפר.
כח כבוד מול כח האמונה
שאלה: אם יש לו חיות, למה שהוא יעזוב את זה [המקום שהוא מקבל כבוד ממנו]?
תשובה: עוד פעם, למה שהוא יעזוב? שתי תנועות. תנועה מחמת שהוא הגיע להכרה שהקב"ה רוצה שהוא יעזוב את הדבר?
שאלה: אמונה.
תשובה: החלק שהוא רוצה לעזוב את הדבר מחמת שזה רצון הקב"ה, זהו מחמת שהוא בטל לרצון ה', והוא מבטל את עצמו לרצון ה'. ואם אחרים גרמו לו לעזוב, מעשים שבכל יום, יש אנשים שנמצאים בכאלו מצבים, גם אלי הגיעו כאלה אנשים, שלוקחים כדורים כי הם לא יכולים לעזוב את המצב שבו הם היו. אנשים שהיו במעמד מסוים והם לא מסוגלים בשום פנים ואופן לעכל את הנקודה שהקב"ה, חוזרים עוד פעם, שהקב"ה הוא זה שהוציא אותם מאותו מקום. הם בעצם מרגישים בעלים על הדבר והוא לא שייך לקב"ה הוא שייך להם. אין להם אמונה, אם היה להם אמונה הם היו מרגישים שזה הקב"ה, וכשאין להם אמונה הם מרגישים שהם בעלים של הדבר. אז הנקודה היא, או שהאדם מגיע ממקום כזה שהוא מכיר שהוא רוצה לעשות רצון הבורא, וכשהוא יכיר שרצון הבורא לעזוב את אותו דבר הוא יעזוב. ועוד לפני שהוא עזב, עצם ההסכמה התמידית בכל רגע לעזוב את הדבר מפני רצון הבורא, אז ממילא זה הפשטה והלבשה בעצם צורת הכניסה שלו לדבר אפילו אם עד יום המוות הוא לא יעזוב, אבל בכהרף עין הוא יכול לעזוב את הדבר, הרי שהוא נמצא בדבר בהתלבשות של? רצון הבורא. או שאחרים העזיבו אותו, אז אם הם העזיבו אותו מצידו ה' אמר לו קלל, אז זה אמונה שהקב"ה הוציא אותו. ואם הוא קיבל משם חיות, גם יום אחד הקב"ה ממית את האדם לגמרי שגם משם הוא קיבל חיות, וגם זה רצון ה'.
שאלה: אז הוא צריך להגיע לאמונה.
תשובה: בעומק אין דבר בלי אמונה, אבל החלק הזה הוא יותר גלוי.
שאלה: אז העיקר זה האמונה.
תשובה: האמונה רק גורם לו לידי כך שהוא לא תולה את זה בפלוני אלא ברצון ה', ועכשיו נתלה הדבר אם הוא מוכן לעזוב אותו בשמחה או לא, צריך למימרינהו בשמחה.
שאלה: מובא ב... שרבינו הקודש אמר שאם הייתי במקום ... והלל היה מוריד אותי מהגדולה שלי לא הייתי יכול לסבול זאת.
תשובה: אתם חוזרים לאותו נקודת נידון יסודית שאצל כל אחד יש את נקודת נפש הבהמית שבלתי מתוקנת בשלמותה, ומאותו מקום שצחקה שרה כמו שמבארים רבותינו, חוזר אותו נקודת יסוד שאפשר למצוא אותה בעשרות ומאות מקומות, אבל זה אותו נקודת יסוד. אבל לא הייתי מוכן לירד הכוונה הכרעה למעשה שהוא לא ירד, או שאותו נקודה בנפש לא הייתה נכונה, אבל היא לא הנקודה השולטת על הנפש.
ביאור ענין הקב"ה מלך הכבוד
שאלה: מה הפירוש שהקב"ה הוא מלך הכבוד?
תשובה: נאמר בקב"ה כלפי עצם מידת הגאוה מה שאנו אומרים הרי מה שנאמר בתהלים ה' מלך גאות לבש, אז כלומר הקב"ה מתלבש בדבר ומתפשט מהדבר, אז אם ביסוד, עוד פעם כמו שהוזכר, יש את השורש שהוא הגאוה והכעס, ויש את התולדה שהוא בבחינה של כבוד. והכבוד אינו אלא תולדה של גאוה וכעס, אז אם בגאוה עצמה נאמר ה' מלך גאות לבש שזה התלבשות והתפשטות, אז ממילא גם בתולדה שנקראת כבוד זהו גם באופן הזה. הדוגמא הפשוטה, איה גבורותיו איה נוראותיו, כמ"ש הגמ', בזה גופא שהוא שותק במה שמבזים אותו. אז כלומר הקב"ה שנקרא מלך הכבוד הוא מולך על הכבוד, מולך על הכבוד כוונת הדבר שיכול להתלבש בו ויכול להתפשט בו. בבחינה של יצה"ר שופטם וליבם אינו ברשותם אלא הוא שולט עליהם, אז בנוסח של הגדרת כבוד הגדרת הדבר, שלא הם שולטים על הכבוד אלא הכבוד הוא זה ששולט עליהם. אז מלך הכבוד עניינו שכשהוא רוצה הוא מתלבש בכבודו, וכשהוא רוצה הוא מתפשט מאותו מציאות של כבוד.
מכלה כבודו ע"י הגאווה שלו
שאלה: יש מציאות שאם יורידו אותו, מגיע מגאוה שלא משנה לו יורידו אותו או לא, הוא מכיר את מקומו בלי...
תשובה: כן, זה מה שהרמח"ל כותב במס"י שיש מדרגה של בעל גאוה שכל בנ"א חשובים אצלו ככלום שממילא הוא אפילו לא מתייחס למה הם אומרים. אה"נ, זה ההבחנה שבעז"ה נגיע לסוגיא של האש של הכבוד, אז הוא מכלה גם את הכבוד. אבל זה לא סוגייתנו דידן. בסוגייתנו השתא עסקנו בחלק הכבדות שבכבוד.
בענין הכרת ערכו
שאלה: היו כאלה שביזו את ד"ת וכאלה ששיבחו ד"ת, מה המחלוקתם שלהם.
תשובה: יש חלק של נקודה מסויימת ששייכת לסוגיא של הודאה, זה סוגיא אחת. ויש סוגיא ששייכת לסוגיא של כבוד. יש מעשים בדברי רבותינו שביקשו לפעמים מתלמידיהם שירוממו את רוחם שהם לא יפלו לנפש הבהמית התחתונה שיוצרת את נקודת השפלות, ומצד כך האדם זקוק גם לרוממות, ולפעמים הרוממות הזו באה מאחרים והיא עוזרת לו להתרומם מהמקום הדק הנכון, בבחינת קליפת נוגה שבנפש. ולפעמים הוא מרומם את עצמו מאותו מקום שהוא מכיר בערך עצמו. הדוגמא הפשוטה לכך, שידוע, מגיד מישרים, הב"י, שחלק מצורת העבודה שנתן לו זה כך שיכיר בערכו שלו ועי"כ הוא לא יפול. מאותו מקום יש תפיסה איך לרומם את נקודת הנפש. ההיפך מהצד השני, יש עבודה מצד ביטול הגוף. ובלשון שורשית וכללית, יש שתי שורשים כלליים שמתגלים בפנים רחבות בדברי רבותינו, האם עובדים מצד גילוי של מעלת הנשמה, או שעובדים מצד שפלות שבגוף. אם עובדים מצד גילוי מעלת הנשמה, אז זה יכול להיות או באופן של רבי, לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכן ע"ז הדרך, ומאותו פנים יש גם רוממות של הצורה שהזכרתם. ויש פנים של עבודה מצד נקודת הגוף, ואז העבודה מכח ביטוש הגוף, מכח השפלת הגוף, מכח הכרת שפלות הגוף, וכן ע"ז הדרך. ודאי שכל העבודות צריכים לכולם, אבל לאיפה הנטייה להיכן זה בעיקר מכוון, זה תלוי בשורשים הללו. ובזה גופא בדקות כל מי שמעיין בדברי רבותינו יכול לראות כל אחד חלקו בעולמו מה שהיה שייך.
איך מסכימים לעזוב מקום שמקבלים כבוד ממנו?
שאלה: אדם שנמצא במקום שלא יכול לעזוב, לפי מה שהבנתי, יש אפשרות לעשות הפשטה והלבשה מכח הסכמה בנפש, איך יוצרים את אותה הסכמה בנפש?
תשובה: אפשר ליצור זאת כהסכמה עצמית שזה יותר קשה, ויש את הצורה היותר ברורה והפשוטה שיזכיר לו יום המוות בכל יום, והרי שצריך לחשוב שבכל רגע יכול להיות שהוא עוזב את אותו מקום, וכל בוקר שהוא חזר לשם לאותו מקום וכדומה, אז זה חידוש שגם היום הוא הגיע, אבל אדם שחי את יום המוות בהתגלות, אצלו ההפשטה וההלבשה הופכת להיות דבר טבעי. רק לא הזכרנו כמהלך כל העבודה לבנות את זה על אופן של יום המוות כי זה הצד הקיצוני. אבל אם האדם לא מוצא שום דרך אחרת, בודאי שזה גם דרך, ובודאי שכשאין דרך אחרת, ככל שיום המוות עומדת בהתגלות בנפשו של האדם, כל מהלך הדברים שהזכרנו עד השתא הופך להיות חלק טבעי מאוד מצורת חיים של אותו אדם.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_002_מים.דעפר.דאש.קבלת.כבוד.בכח.הציור.והמדמה
מה ההבדל בין כבוד לאמונה
שאלה: אולי הרב יבאר מה ההבדל בין כבוד לאמונה, לכאורה אמונה גם מגלה את הנסתר והנעלם, אז לכאורה כבוד דבר שהוא מושך את העליון למטה, התגלות העליון בתחתון, זה גם באמונה שהיא מגלה את העליון בתחתון.
תשובה: זה הבדל יסודי מאד ונסביר, מסתמא רוב בנ"א ששמעו את השאלה אפילו לא הבינו מה השייכות כמו שאמרתם. מה שאתם חיברתם ראשית כל בשאלה הגדרת הדבר שעליון שמתגלה במציאותו של תחתון, אמונה העליון מתגלה בתחתון, וכבוד העליון מתגלה בתחתון. בנקודה זו חיברתם. ובזה גופא נקודת החילוק, מה נקודת החילוק, עליון שמתגלה בתחתון כמושג או כבלתי מושג, באמונה הוא מתגלה כבלתי מושג, בכבוד הוא נגלה כהשגתו. זה נקרא כבוד מלכים חקור דבר, כלומר זו אותה נקודה שמגלה, מושג, כבוד אלוקים הסתר דבר, אז הוא בלתי מושג, אז נשאר שם אמונה. אז עליון שמתגלה בתחתון כבלתי מושג. תכלית הידיעה שלא נדע, ועליון המתגלה בתחתון בהשגתו הוא הנקרא כבוד.
מה היחס לכח תביעת כבוד
שאלה: עצם התביעה שהנפש רוצה שיכבדו אותה, צריך לבטל זאת כדי שאח"כ שיהיה פחות נסיונות? או שצריך להוביל זאת למקום שאפשר להועיל?
תשובה: לא נגענו בנקודה שאתם מעלים, אבל נפתח אותה בקצרה. דיברנו בכבוד השלילי שהעליון יורד לתחתון, עכשיו נגדיר כיוון ששאלתם מהו כבוד דקדושה ביסודו. בפעם הקודמת מעט הוזכר, ביחס של נשמה וגוף. כבד את אביך ואת אמך בדוגמא שהוזכרה, אז הבן מחוייב לכבד את אביו ואת אמו, אז כלומר זה לא שהבן ממציא את נקודת הכבוד, אלא כמו שהוזכר בפעם הקודמת, כבודם של אביו ואמו מתגלים אצלו ולכן הוא מכבד אותם. ועומק התנועה הזו בנפש שכל מציאות תשוקתם להתגלות בנקודה יותר תחתונה, זה מעמקי הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ודירה זה בבחינת בית המקדש שהיא עיקר מקום דירתו של הקב"ה ששם זה היה באמת גילוי של המלך הכבוד במקום שכולו כבוד, כולו אומר כבוד. כלומר, התשוקה של עליון להתגלות מהותו האמיתית בתחתון זה בעצם תשוקת ההולדה. עוד פעם, העליון תשוקתו להתגלותו האמת האמיתית, לא השקרית, השקרית זה כבוד דדמיון, אבל התגלותו האמיתית בתחתון, זה סוגיא שנקראת כבוד. והמעמקים האלה, זה הבורא ית"ש, מה הוא אף אתה, הוא ית"ש כביכול כביכול כדברי רבותינו נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים, כלומר שמציאותו תתגלה בתחתון, וההתגלות של מציאות העליון בתחתון גילויו למטה הוא רק באופן של כבוד כי עצמותו נשאר למעלה, וגילויו למטה הוא כבודו. אז התשוקה הזו גורמת לכל נפש ונפש להמשיך את תפיסתה לעולם יותר תחתון. זה כח של אב ואם שמולידים בנים, זה כח של רב שמלמד תלמיד, וכל שאר ההשפעות של עליון שנמצא בתחתון. ואם הוא בא לגלות את מציאותו השלמה בגבולותיה הנכונים בתחתון, זה נקרא תפיסת כבוד דקדושה. אם זה נעשה באופן הזה הנכון, אז בעומק תשוקתו לגלות את מציאות הבורא וכבודו לתתא. אבל כשזה חורג מגבולותיו הנכונים, כאן הוא נכנס לדמיון, וכאן שורש כל נקודת הקלקול של הכבוד.
לא רוצה בזיונות – האם זה נחשב רודף כבוד?
שאלה: אם הוא לא רוצה בזיונות, זה גם נחשב לכבוד?
תשובה: "לא חמימא ולא קרירא". הוא לא רוצה בזיון, אבל הוא לא רוצה כבוד. מה עומק הכח בנפש האדם שלא רוצה בזיון, מאיפה הכח הזה? כהגדרה מאד כוללת, אז יש לנו כח של בזיון ויש לנו הגדרה של כבוד, אז זה דבר והיפוכו. מה שהוא לא רוצה בזיון, אז בהכרח שזה נוגע בצד השני, רק יש שיעורים כמה כבוד בן אדם דורש. יש בן אדם שדורש כבוד מלכים, הוא רוצה למלוך בכיפה. ויש בן אדם שזה לא דרישתו, אז הכבוד שלו מתחיל ממדרגות יותר נמוכות, שיחשיבו אותו כך וכך. יש שיעור מסוים של כבוד שלא יורידו אותו באופן שהוא מבוזה. אבל זה שיעור בכבוד, זה לא העדר.
האם שייך לא לרצות כבוד בכלל
שאלה: אז אין בן שיכול לחשוב "אני לא צריך כלום"?
תשובה: מי שיחשוב שהוא לא צריך כבוד, כוונת הדבר שאין לו הכרה אמיתית במציאותו של עצמו כלל וכלל וכלל. לכן הזכרנו את דברי הרמח"ל במס"י שלולא הכבוד הוא אוכל מה שהוא אוכל, שותה מה שישתה, לובש מה שילבש. אין דבר כזה שאין לו כבוד.
שאלה: מה עם "נשתווית" [שדיבר בו החובות הלבבות, מי שמגיע להשתוות אינו רוצה כלום כי הכל שוה בעיניו?]
תשובה: זה לא הפשט בדברי החובות הלבבות. בחובות הלבבות כתוב [שמי שהגיע להשתוות] שאין לו צורך בכבוד השפל, אבל יש לו צורך בכבוד האמיתי של כבוד חכמים ינחלו, על זה לא נאמר הנשתווית. זה תשוקת עומק הנשמה שמתגלה מרצונו ית"ש, יש לה חקיקה כמו שהוזכר קודם. בכבוד הנפול נאמר הנשתווית.
בענין מכבד את הבריות
שאלה: "איזהו מכובד המכבד את הבריות" - מה הכוונה שם, בגלל שהוא משיג מה זה הכבוד, בגלל שהוא בדרגה של כבוד?
תשובה: הוא בדרגה של כבוד, ולכן כבודו מתגלה לחוץ. מה שאדם מכבד את הבריות זה לא כוונת הדבר שהוא קם בפני מישהו, כוונת הדבר שבאמת כבוד, התפיסה הזו מתגלה אצלו בפועל, אז אם אין לו השגה במדרגה שנקראת כבוד אמיתי הוא לא יכול לכבד אף אחד. שיש לו השגה במדרגה שנקראת כבוד אמיתי אז הוא באמת יכול לכבד בני אדם מכבוד של אמת. וזהו המכובד שמכבד את הבריות. ובעומק יותר, הוא מכבד את הבריות אז הוא מקבל את הכבוד שלהם, וזה גופא הכבוד שיש בו. כמו שהוזכר, אם מכבדים מישהו כלומר אני מקבל את הכבוד שלו, זה נקרא איזהו מכובד, מאיפה יש לו כבוד, הוא מכבד את הבריות ומקבל את כבודם שלהם אצלו. יש אופן שמהכבוד הפנימי שלי אני מכבד אחרים, ויש אופן שהכבוד שלהם מתגלה אצלי. לשון חז"ל יכול להשתמש לשני הפנים.
החילוק בין כבוד מתוקן לכבוד דקלקול
שאלה: מי ששורשו בכבוד, הכוונה ששורשו להשיג את הכבוד העליון?
תשובה: התשוקה שהעליון יתגלה בתחתון, זה כמו תשוקת ההולדה. ובנפול זה שאחרים יכירו אותי. אבל בעליון שבדבר, זה מה שאני רוצה להתגלות בתחתון בשיעור הנכון של חלקי שלי, זה כבוד של קדושה, וזה כח התענוג של הכבוד.
שאלה: שהעליון יתגלה בתחתון זה רק נקודה רוחנית?
תשובה: גילוי של עליון בתחתון, הרי התחתון לא יכול להשיג את העליון, הוא יכול להשיג אותו רק בגילוי כבודו שלו. וזה הרוחניות של העליון המתגלה בתחתון. השגת התחתון בעליון, הרי העליון למעלה מהשגתו, הכבוד של העליון המתגלה בתחתון זה השגת התחתון בעליון.

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_003_רוח.דעפר.דאש.תנועה.כבידה
בענין חיקוי אחרים
שאלה: יש חיקוי [לחקות את אחרים] חיובי שנובע ממקום פנימי?
תשובה: בשביל מה הוא מחקה אותו, זה מעורר לו את הנפש? זה מזכיר לו את הדמות שלו?
שאלה: מחקה אותו שהתנועות הללו יעוררו את הפנימיות של עצמו.
תשובה: זה דק מאד מאד מאד מה שאתם אומרים. האם אי אפשר לומר שאין לזה מקום בכלל? לא. ודאי שיש לזה איזה שהוא מקום. אבל, זה מאד מאד גבולי שאדם עושה את הדבר רק מצד שהוא באמת מפיק את נקודת התועלת ולא מעבר לכך, ושהוא עושה את זה לזמן עד שהוא יגיע להוא מי שהוא. אבל אם שני החלקים הללו לא מתקיימים, אז מתה לו בחצי הדרך.
שאלה: יש הרבה דברים שאדם לא עושה בעבודת ה' מפני שמלעיגים, אז שיעשה את זה ויקנה...
תשובה: מה שאתם אומרים ראשית כל בודאי שיש בזה סברא ישרה, נסביר מה שאתם אומרים, ונסביר למה לא בדוקא השתמשנו במה שאתם אומרים. מה שאתם אומרים לכאורה הגדרת הדבר היא כך, בין כך ובין כך מחפשים מקום טיפה לפרוץ את אותה נקודה של גבולות, אז לכאורה עדיף להלביש זאת על עבודת ה' דתרתי איתנהו ביה. זה ההגדרה. אבל בעומק, יתכן שאדם בעצם לא מסוגל לסבול עדיין את הפריצה של מה יאמרו עליו, רק לצורך רוחניות הוא מוכן לסבול את זה. יש מקום בנפש, שבנפש הטבעית הוא מגיע למקום שלא אכפת לו. הפוך, הוא לא מלביש את זה על עוד משהו, היא גופא, אני כבר לא אכפת לי מה שכולם חושבים. אם זה מולבש ברוחניות, אז הסיבה שבשביל עוה"ב, בשביל רוחניות הוא מוכן לסבול את אותה נקודה. תורה נקנית בייסורים, בשביל זה הוא מוכן לעשות זאת. אבל בעצם הוא לא קונה את הנקודה שלא אכפת לו. אם הוא יכול להלביש את שניהם בדקות, ודאי שזה עדיף, רק בדרך כלל לשם תהיה הנטייה.
שאלה: בתנועת נפש טבעית הוא רואה את רבו ועושה כמותו, כי נפש מעריכה נפש, ונמצא שלבסוף עושה כמותו, האם יש ענין להפסיק זאת?
תשובה: עיקר העבודה היא לנסות להידבק לשורש הרוח החיים הפנימית, בלי ההלבשה בצורת התנועה בעיקר. לפעמים אין לאדם ברירה אלא לזמן קט מאד, בשביל לעורר את הנקודה, כמו שהזכירו, אז הוא מתלבש בנקודת התנועה, ההלבשה של צורת התנועה. אבל עיקר החיבור הוא לשורש תנועת החיות.
שאלה: יש כל מיני דברים עמוקים שהחברה עושה, שהאדם לא יכול לעמוד על עומקם.
תשובה: אם אינם נביאים בני נביאים, מה שדובר דובר על הנהגות מאד חיצוניות ומאד שוליות שאין בהם שום נפק"מ, שיכול להיות שכאן נוהגים כאן ושם הפוך, וגם השינוי בהם הוא כ"כ קל ורגעי שאין לו כ"כ הרבה נפק"מ. לא מדברים על דברים שיסודתם בהררי קודש שאנחנו לא יודעים טעמיהם ומצד כך אין לשנותם, אנו מדברים על דברים חומריים מאד שלא קשורים לא להלכה ולא למנהג של אבותינו. אם יש כל מיני דברים שהתחדשו כאן בארץ הקודש מאז שבאו לארץ הקודש הם לא הפכו כבר להיות מנהג אבותינו, כל מיני צורות התנהגויות שבנ"א רגילים להתנהג. לא דובר ח"ו על דבר שהוא מנהג אבות או דברים שיסודתם בהררי קודש שיש מקור אחד בדברי רבותינו לאותה הנהגה.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_004_אש.דעפר.דאש.סתירות.בנפש
הכח להתכחש לסתירות שבנפש
שאלה: מאיפה בעצם נובע הכח הזה שמתכחש לסתירות?
תשובה: מהצד העליון זה נובע מכח כך שה' אחד ושמו אחד, אז כח האחד שבנפש למעלה מנקודת הסתירות. זה מצד הקדושה העליון ביותר בנפשו של האדם. בהתגלות של זה בצד התחתון, "אין שמחה כהתרת הספיקות", כל נקודה שאינה מבוררת יוצר כאב לנפש, והנפש תובעת להיות בצד אחד, היא איננה מוכנה להסכים להיות פוסחת על שני הסעיפים במעמקי נפשה. ושהיא פוסחת על שני הסעיפים היא גם לא מסכימה לפסיחה הזו, היא עדיין ממקמת את עצמה במקום אחד.
שאלה: שאדם מזהה הסתירות, העבודה להעמיד כל צד במקומו שלו, או ליישב שלא יהיה סתירות?
תשובה: זה בנוי בשלבים. השלב הראשון, זה הכרת הסתירה. השלב השני, זה הכרה שבדבר מה היחסיות של כל נקודה. השלב השלישי, זה הניסיון של ההפרדה ככל כח ככח לעצמו. השלב הנוסף, זה מציאות של ההכנעה של כח הרע. יש עוד, אבל כאן עצרנו.
בענין הכאב בסתירות שבנפש
שאלה: למה זה סתירה [בנפש] כואבת? כל כח מגיע עד מקום מסוים, אז עד כאן אני, ומכאן אני לא אוהב.
תשובה: כיוון שהנפש לא בנויה בצורה שסידרתם, לכן הכאב. ונסביר. אם הנפש באמת הייתה בנויה שעד כאן ומכאן, אה"נ, אבל הנפש בנויה באותו אופן שבאותו דבר עצמו יש סתירה. ניתן את הדוגמא הברורה, נח מאמין ואינו מאמין, זה לא שעד כאן יש עצלות ומכאן יש זריזות. עד כאן יש עצלות, מכאן יש זריזות, ויש באמצע מקום שעצלות וזריזות משמשים בעירבוביא. ובעומק בכל הקו כולו משמשים בעירבוביא. רק בחלק הזה העצלות גוברת מאד על הזריזות, בצד השני הזריזות גוברת מאד על העצלות, וכאן גם ניכר העצלות והזריזות בבת אחת. אבל בעומק בכל נקודה מורכב הכל. כל מה שאמרתם זה בעצם התפיסה של ההבדלות של הקצוות. ובעומק הנפש בדיוק הפוך שכל נקודה מורכבת מהיפוכה. וזה מתגלה בעיקר בנקודת האמצע, ובדקות יותר גם בקצוות.
בענין הכאב שבקבלת כבוד
שאלה: איפה הבעיה בסתירה שבנפש? ממנ"פ, אם הוא רוצה כבוד אז לא מפריע הכבדות של הירידה למטה של הכבוד, ואם כואב לו, אדרבא, ישפיל את עצמו. איפה הבעיה של הסתירה?
תשובה: אז כל זמן שהאדם לא חי מהלכי דעת, אז באמת ברגע שהוא רוצה את אותו כבוד אז הוא ידחוק את מחשבתו, או בהכרה, ויתר על כן בתת ההכרה, לא לחשוב מנקודת הסתירה. ממילא לא להרגיש את נקודת הסתירה, ואין לו שום קושי לחיות כרגע בנקודת התענוג שהוא מקבל מאותו כבוד. אבל שנקודת ההכרה של הסתירה הולכת ומתגלה אצלו בנפש, אז שהוא מגיע לכל דבר ומתבונן בו מנקודה של סתירות, אז הוא מכיר את הסתירה שבדבר, שהוא מכיר שהוא חי מעצם נקודת הסתירה זה עומק נקודת הכאב של הנפש. מי שלא רק אמת ולא רוצה לעבוד על עצמו אז ודאי שלא נאמרו לו הדברים, הם נאמרו עוד פעם כמהלך של אדם שמתחיל להכיר את סתירותיו בנפש, והודגש, הכרת סתירות ובקשת האמת. הודגש על זה זה נבנה.
שאלה: אם כך הוא בנוי, למה שזה יכאב לו?
תשובה: כל דבר שכך הקב"ה ברא את הדבר, לכן הסיבה שזה לא כואב? אדם גודל לו שיניים, כך הקב"ה ברא, כן, אז למה תינוק בוכה. הקב"ה ברא שהסתירה יוצרת כאב, זה צורת הבריאה. בעומק, כאב זה כ-אב, כלומר בשורש זה אחד, בהתפרטות זה שנים.
האם יש לחדד הסתירות שבנפש כדי לתקנם
שאלה: האם צריך שעובד על זריזות 5 דקות ליתן גם מקום לעצלות שהרי בעל כרחו יש.
תשובה: צריך להיות מודע לפני כן על קיומה, ואם הוא עוד יותר גבוהה גם בתוך הדבר עצמו, לא צריך לתת מקום כי זה בין כך קיים, אבל מודע לפני ויתר על כן בדקות גם בשעת מעשה.
שאלה: בטיפול מעשי לחדד הסתירות או לדוחקם לאדם אחר.
תשובה: אדם שלא נמצא במדרגה להתעסק עם הסתירות בנפש והגיע לאחד מהסתירות, אז לפעמים אין ברירה אלא להדחיק אותם. אבל אם הוא כבר בריא בנפשו להגיע לאותו מקום אז מתחיל העבודה. אבל רוב בנ"א בפרט שנמצאים במצוקות אז אין הדרך להתחיל ללמד אותם את הסתירות של הנפש, צריך ראשית כל להסיר את נקודת המצוקה. הדרך שנאמר השתא מדובר על אדם שבעצם שקוע בתורה, וחי חיי אמת, ואין לו קיצוניות בנפש קיצונית, והוא יכול להתחיל ממקום בריא את עבודתו. לא לחולים חזקים שיתחילו מנקודת עבודה כזו, מדובר על אדם שנפשו שקטה בשיעור מסוים, ונכנס למהלכי העבודה, וכללות נפשו יציבה. אם לא, כל מה שנאמר עכשיו מסוכן מאד.
...בחלק גדול מהמקרים אנשים שנמצאים בנקודת חולי רפואה זמנית לאותו דבר, זה נקודה של הדחקה. אבל עוד פעם, כצעד זמני, לא כתכלית חיים.
שאלה: [איך אפשר לאדם לשמוח אם תמיד יש לו כאב מהסתירות שבנפשו?]
תשובה: זה שאלה מה העומק של כל שמח בחלקו, זה סוגיא עמוקה לעצמה, אבל זה נכון שזה נאמר גם על זה, מאיפה כל שמח בחלקו? שמח בחלקו זה גם מה שמסכים לסתירות שלו, בודאי שזה כך... הוא שמח בשבר עצמו, זה גופא הוא שמח, זה לא שלכן הוא לא נשבר. הוא שמח בשברון. יש מה שאומרים רבותינו שיש חילוק בין מרירות לעצבות, במרירות מונח שמחה, בעצבות זה היפך של שמחה.
בענין למה נופלים מלשמה לשלא לשמה?
שאלה: בתוך הלשמה עצמו הרי גם יש ניצוצות שלא לשמה, וא"כ למה לא הפוך שמתוך הלשמה יתקרב ללא לשמה?
תשובה: ראשית כל יש דוגמא שמזכיר הגר"א, ואז נחדד את שאלתכם. הגר"א מזכיר שעונג שבת כאשר האדם אוכל בשבת בעונג שבת לשמה הוא יכול ליפול מזה לתאוה של יום חול, כלו' מתוך הלשמה של אכילת שבת הוא יגיע לשלא לשמה. אבל ההגדרה העמוקה היא כך, יש גוף ויש נשמה, הגוף הוא שלא לשמה והנשמה היא לשמה, ואם האדם באמת נמצא במדרגת לשמה אז זה מעין תחיית המתים, שהנשמה מנהיגה את הגוף. ובדוגמא שהזכרנו שהגר"א אמר שמשבת מגיעים ביום חול לאכילה שלא לשמה, זה גופא עומק נקודת הדבר, כי שבת הוא יומא דנשמתא, ואז באמת הנשמה מנהיגה את הגוף, אבל כאשר הוא יוצא ליומין דחול שם חוזר להיות תפיסת הגוף, ולכן הוא עובר מהלשמה לשלא לשמה. אבל אם זה מדרגתו של האדם אז הנשמה שולטת על הגוף ומזככת אותו, לכן בדר"כ לא נופלים מלשמה לשלא לשמה, אבל הזכרנו את הדוגמא שהיא כן קיימת.
ביאור ענין אין כבוד אלא תורה
שאלה: מה שהוזכר אין כבוד אלא תורה....
תשובה: אז כמו שמבואר בגר"א שהזכרתם שכבוד בלי ו' זה מלשון כבדות שהזכרתם, וכבוד עם ו' זה גימט' ל"ב בבחינת ל"ב נתיבות חכמה. ליבי ראה הרבה חכמה. זה שני הבחנות של כבוד. הכבוד התחתון הוא כבדות שיורד לתתא, הדוגמא הברורה לכך קרה בלוחות ראשונות שנשתברו ואז נאמר וידי משה כבדים, כלו' קודם לכן היה כבוד חכמים ינחלו, וכאשר חל נקודת הקלקול זה הפך להיות מכבוד עם ו' לכבד, למציאות של ידי משה כבדים מכח ההבנה?. אבל עוד פעם א"כ, כבוד שלם זה ל"ב נתיבות חכמה. ובעומק כבוד זה דבר שלם, הוא מציאות של כבוד. מלך שהכבוד שלו, כל כבוד, כהגדרה חיצונית, ראובן ושמעון, שמעון יותר מרומם מראובן אז יש לו מציאות של כבוד. אז בהגדרה פנימית, כבוד זה שלמות. דבר שאין בו שלימות אין בו מציאות של כבוד במעמקים. הכבדות התחתונה כמובן היא לא מגלה את האופן מהסוג הזה. אבל הכבוד העליון הוא שלמות של הל"ב נתיבות חכמה שהוא כללות נקודת הדבר, ע"ז נאמר אין כבוד אלא תורה, כבוד חכמים ינחלו, ל"ב נתיבות חכמה.
בענין חלוקי דיעות בין חכמים
שאלה: אם יש מחלוקת הפשט שיש שני פנים, אז מה הפשט שהתנא הזה מכריע כך, הרי הוא מכיר שיש את הצד השני?
תשובה: בלשון רבותינו, זה נקרא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכל חכם שהוא מכריע הוא מכריע לפי שורשו. כל דברי תורה משתלשלים מעומק שורש נשמתו שמחובר בתורה שמחוברת בו ית"ש, וזה השפע של התורה שיורד דרכו לעולם. כמו שבגשמיות כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, כמ"ש הנפה"ח שהוא שביל לאותו שפע. אז גם ד"ת בנויים באותו מהלך, שיש את השורש כביכול הוא ית"ש, התגלות ממנו התורה, הנשמות החבוקים בתורה כל אחד לפי אות שיש לו שורש בתורה, ומצד כך כל חכם ממשיך מאותו מקום את הד"ת. והתורה שיורדת דרכו לעולם היא מקיפה את כל העולם, ומצד כך כל העולם מאיר מאותו אור שלו. אבל לא כל העולם חייב לנהוג כפי הנהגתו שלו, כי גם יש חכם מקביל אליו שמאיר לכל העולם הארה הפוכה.
שאלה: והוא מכיר שיש את הצד השני?
תשובה: אם הוא לא מכיר, אז הוא בקטנות המוחין.
שאלה: אז הוא מכיר, ומכריע כמותו?
תשובה: מכריע כוונת הדבר, שזה חלקו שלו להכריע, אבל הוא גם מודע שעומד חכם שקול כמותו ומכריע בדיוק הפוך אליו, ושניהם גופא צודקים באופן השלם.
בענין מחלוקת רבותינו האם יש לעסוק בחקירות באמונה
שאלה: למעשה הרבה מהאחרונים הזהירו להיכנס לחקירה, ואם זה דבר לא נכון להתכחש לדברים, אז גם בזה זה לא נכון.
תשובה: התשובה לדבר ברורה מאד, אין כוונת הדבר הוא שהיחידים שבדור לא צריכים להתעסק, כוונת הדבר האם להביא את זה כנחלת הרבים. נחלת הרבים בין כך לא מגיעים לנקודות הפנימיות שלהם, אז להוציא להם מהכוחות לפועל רק את נקודת הסתירות של שער היחוד בחובות הלבבות או המורה נבוכים זה הייתה דעת רבותינו שלא, אבל בודאי שמי שעבר את כל התהליך והגיע לאותו נקודת שורש, יש לו מקום מסוים להתעסק בזה. אבל זה נחלת היחידים הגמורים כי כמה אנשים נמצאים שם. הנידון היה האם החוה"ל להתחיל ללומדו, מה שהיה לומד כל יום הלימוד של הגמ', אז היה מתחיל ללמוד חוה"ל האם ללמד את כולם שער היחוד, על זה היה דעת רבותינו שלא כי רוב בנ"א לא נמצאים באותו מקום. אבל עוד פעם, אדם שבונה את כל הקומה כולה שלו הוא חייב להגיע גם לאין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם כמ"ש הגמ' בחולין, הוא חייב להגיע לאותם מקומות, אבל רוב בנ"א נמצאים הרבה הרבה הרבה יותר למטה משם, אז מה הענין להכניסם לנקודות הכי פנימיות הכי מסוכנות שישנם שח"ו יהא הציץ ונפגע.
...ודאי שגם הועד שנאמר עכשיו הוא לא שווה לכל נפש, זה צריך להבין, אין שום צל של ספק, אבל זה עדיין לא קשור כלל לנקודה שנגעתם בה קודם, הנקודה שנגעתם בה קודם דובר על שורש עומק האמונה, אנו דיברנו על הכרת סתירות הנפש בנפש הבהמית התחתונה לתתא בזריזות ועצלות, אף אחד לא דיבר עכשיו על מאמין ואינו מאמין להתחיל להתעסק בזה בשום פנים ואופן, דובר על הכרת הכוחות של הנפש הבהמית התחתונה במידותיה הטובות והרעות, שכל אדם שהוא עמל בתורה בצורה נכונה חייב לעשות זאת. האם זה שווה לכל נפש? לא. אבל כל מי שעמל בתורה בצורה אמיתית חייב להגיע לאותם מקומות. אדרבא, שיזכה גם להגיע לשער היחוד.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_005_עפר.מים.דאש_קביעות.בכבוד
בענין תענוג בתקופת זקנה
שאלה: הרב אמר לבנות תענוג ממקור רוחני, אבל הרבה פעמים שאדם מזדקן הוא לא יכול מצד גופו לעשות זאת, רק להתענג על העבר שהיה בעל תורה וכו'.
תשובה: אז מה שאתם אומרים שבודאי זה נקודה נכונה שאם הוא מלביש את הדבר רק באופן כזה שעתיד להיות מופשט זה באמת בעיה, ולפיכך ילביש את הדברים באופן כזה שיכול להיות להם נקודת המשך לנצח נצחים. אם אתה לוקחים למשל את הדוגמא של חסד, אם זה חסד לעצמו זה באמת בעיה, אבל אם זה אהבה שמניעה את החסד אז החלק הזה הפנימי ישאר בו אפילו בשעה שהוא לא יוכל. ויתר על כן ניתן את הדוגמא הפשוטה, אדם שרוצה להיטיב לבריותיו, והוא מטיב לבריותיו, מגיע הזמן שבפועל הוא לא יכול להיטיב, אבל, אם זה נבע מנקודת אהבה פנימית, ראשית גם אם הוא זקן ויושב בביתו אז הוא יכול להתפלל על אחרים שיצליחו, הוא יכול במחשבתו אפילו אם לא בפיו להתפלל. אם זה רק חיצונית אז באמת לא יהיה לזה קיום, אבל אם זה בנוי על עומק לפנים מן עומק, אז העומקים הללו נשארים גם בגיל זקנה, אא"כ האדם כבר יצא מדעתו רח"ל.
שאלה: הרב אמר שכשנחלש תאות חומר אז מתעורר הכבוד. לכאורה זה גשמי [תאוה] וזה רוחני [כבוד], למה לא מתעורר תאוה גשמית?
תשובה: התשובה ברורה מאד, כי האדם מורכב הרי מנשמה וגוף, תחילת ימיו של האדם הגוף נמצא בתוקפו, וככל שהוא גדל הגוף הולך וגדל. וכשאדם מגיע לחצי ימיו ולמעלה, אז הגוף הולך ונחלש, אז כל מה ששייך לכוחות הגוף כהגדרה כוללת כגוף תחתון הולכים ונחלשים. לא המידות רעות נחלשים, אלא הכוחות ששייכים לכוחות הגוף החיצוניים הולכים ועוזבים את האדם. ולפיכך התאוה וכדומה שהיא חלק מכוחות הגוף הללו שמתלבשים בגוף הולכים ונחלשים בקומת נפשו של אדם, אז לא מתגלה תאוה חומרית אחרת. אדם גופו נחלש, אז מתגלה הכוחות היותר רוחניים, אבל זה רוחניים בתוך החומר, רוחניים בתוך החומר היחסיות של זה זה נקודת הכבוד כמו שהוזכר.
שאלה: המשנה באבות אומרת שהזקנה הולכת ומוציאה האדם מהעולם.
תשובה: בטל מן העולם, בחיבור מן העולם התחתון שבו הוא נמצא. עוד פעם חוזרים ואומרים, כבוד הוא הממוצע בין העולם העליון לעולם התחתון. הזכרנו את דברי הנפה"ח שהדבר היחיד שאפשר לשלם לאדם שכר כאן בעוה"ז זה הכבוד. כלומר הכבוד זה הדבר העליון שמתלבש בעולם התחתון. אז הוא בטל ויצא מן העולם התחתון, ומה שנשאר בו זה הסוגיא של כבוד. ניתן את הדוגמא הפשוטה, כאשר האדם נפטר, מה הדבר האחרון שיש לו, שמכבדים אותו במיתתו. אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אז עם מה נשאר, יש בנ"א שכל מה שהם חיים זה איך יראה זמן הלויה שלהם, כמה אנשים יגיעו, ומה יאמרו עליהם אז.
שאלה: ביזיונות שבאים בפתע יש גם תועלת.
תשובה: ככל שאדם מכין את עצמו לדברים, כמובן שהתועלת יותר גדולה, אבל דבר שבא בפתע, אז ככל שמדרגתו יותר קרובה וכמה שהוא יכול להיכנס ליישוב הדעת במהרה יהיה לזה יותר תועלת, וגם אם הוא נכנס ליישוב דעת לאחר זמן, בדרך כלל הביזיונות הרי זה לא שאדם שמע אותם ואחרי רגע זה חלף ממוחו, א"כ הביזיון הזה הוא כמעט לא נפק"מ. אבל ביזיון שהוא באמת ביזיון חזק, הוא חווה אותו עוד ועוד ועוד וקשה לו להשתחרר ממנו, יכול לקחת יום יומיים, חודש חודשיים, לפעמים גם שנים ולפעמים עד יום מיתתו הוא לא מסוגל לצאת מהביזיון ונחרת עמוק בנפשו. אבל זה בין כך ובין כך, שהתהליך של הקושי הולך ומתמשך, אז גם המודעות איך לקבל אותו יכולה לבוא לאחר זמן ועדיין יש בה הרבה מאד מהתועלת.
שאלה: אם יבזו אותו, אדרבא יכול ליצור הפוך שירצה עוד כבוד לרפאות הביזיון, אם זה לא מתוך מודעות. ואם זה מתוך מודעות, אז זה לא יזיק אותו שיהיה רשמים לא טובים.
תשובה: זה חד מה שאתם אומרים, גם אדם שהכין את עצמו לקבל ביזיון אז בדר"כ זה לא שהנפש שלו הפכה להיות רגועה ושקטה וזה ממש כחתן היוצא לקראת כלה, עדיין הוא מקבל את זה ממקום יותר רגוע, אבל בדר"כ הנפש היא מעורבת, היא לא קצוות.
... גם אם הוא מכין את זה, זה בשכל, אבל הנפש של האדם הרי חווה את זה, והחוויה של הנפש, כמה שאדם יכין בוידעת היום, אבל שהביזיון יבא להושבת אל לבבך אז תמיד הוא יהיה יותר קשה מהחוויה של השכל מה שהיא הכינה את עצמו. רק כמובן שאינו דומה מי שהכין את עצמו למי שלא הכין את עצמו. אבל לבוא ולצייר את זה שעכשיו הנפש רגועה ויכולה לקבל הכל בשלמות, הצד הזה הוא קיצוני. וגם לצד השני, גם אם הוא חווה ביזיון באופן של פתע, אז זה מה שהוזכר לעיל, אבל אח"כ הרי הנקודה עדיין קשה לו לעיכול בנפש, אז יש לו עוד הרבה שיעור עיכול שיכול לעבוד עם אותה נקודה קושי. אז כל אחד מהקצוות יש לו את שני הצדדים.
שאלה: יש הרבה מצבים שהאדם מקבל כבוד במקום מסוים ומתרגל, וגם אם מקבל ביזיונות במקום אחר, אז הוא מתרגל לביזיונות ואז נעשה איזה פלגינן, לא בהכרח שהביזיונות יעזרו לו לתקן את הכבוד. הוא בונה איזה מקום בנפש טוב כאן אני מקבל ביזיונות.
תשובה: כלומר זה יעזור חלקית, ולא יעזור באופן שלם, כי עדיין הנפש לא נתחלקה ממקום למקום. אדם רגיל שבמקום מסוים שם הוא חשוב, ובמקום אחר הוא שפל, ואז הוא קבע את מקומו, זה מה שאתם אומרים.
...ראשית כל, לא שזה לא משפיע בכלל, אבל זה רחוק מלהשפיע בשלמות, ודאי שסוף כל סוף זה משפיע כי יש לו את אותו מקום שבו הוא אינו מכובד. מה שאתם מעלים זה נכון מאד, אז בתוך אותו מקום עצמו הוא צריך למצוא את אותה נקודה שגם שם הוא יעמיד את עצמו בשיעור מסוים.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד.006_מים.דמים.דאש.תענוג.דק.כבוד.העליון
בענין תענוג בכבוד
שאלה: יתכן גם מציאות שהאדם מתענג מהכבוד בצורה לכאורה מתוקנת ג"כ מיניה וביה שהוא מעורר את המעלה של הנשמה שלו וזה מעורר נקודה של כבוד בחלקים התחתונים של הנפש שלו, זה ג"כ מיניה וביה, אבל זה ביחס של נשמה ונפש.
תשובה: אז עוד פעם, זה אותו יחס שהגילוי של כבוד העליון מתגלה בתחתון, רק בתוך האדם עצמו, כמו שמהצד השני היה את האופן שהכבוד שלו עצמו מתגלה בתחתון שלו והוא נמצא בתחתון שלו, אז יש אופן שהכבוד העליון של עצמו מתגלה בתחתון שלו עצמו.
שאלה: זה גם אופן של תיקון?
תשובה: זה אופן של תיקון בשתי הגדרות, או שזה אופן של תיקון לזמן מסוים באופן של שלא לשמה, הדוגמא היסודית לכך מה שמוזכר הצורה הזאת של העבודה זה במגיד מישרים, שהמגיד היה אומר לב"י שיכיר את ערך מעלתו העליונה, וזה הצד של מה שאמרתם עכשיו. ויש את האופן שזה אופן דתיקון ברגע שאדם מופשט מהמציאות הפרטית שלו ואז כבודו בשורשו זה כבוד הנשמה שנמצאת למעלה, אבל זה כבר הפשטה מוחלטתשובה:
שאלה: כמו שהלל אמר, "אם אני כאן הכל כאן"?
תשובה: במידה מסוימת. כן, השאלה אם זה מצד כבוד או מצד כללות. שם לא נאמר דייקא מצד נקודת הכבוד, אבל מאותו שורש של אותה תפיסה אה"נ. רק נחזור ונסכם את מה שחידדתם, אנו דיברנו בכללות ברוב הפעמים שאדם מתענג מדברים שנמצאים חוצה לו, מה שחידדתם בשאלה שיש אופן שאדם מתענג מתוך עצמו, רק מתוך עצמו יש את התחתון של עצמו שהעליון של עצמו יורד לתחתון של עצמו דקלקול, ויש שהעליון של עצמו מתגלה בתחתון של עצמו מצד נקודת התיקון, רק אנו דיברנו בכללות על כבוד יותר מצוי ויותר מושג לבנ"א שהוא נמצא מבחוץ, בנ"א שהכבוד של עצמם הוא מיניה וביה בתוך עצמם והוא יותר דק, פחות מצוי, הוא קיים, אבל פחות מצוי, ומה שאדם מתענג משורש נשמתו העליונה, זה עוד פחות מצוי. אבל בוודאי שזה נכון, כל מה שנאמר בחוץ נאמר גם בפנים, ביחס של חיצון ועליון בתוך האדם עצמו. בל"א והיינו הך בדברי רבותינו, אז האדם בנוי מג' חלקים, ראש וגוף ורגליים, אז הרגליים נקראים לבר מגופא, אז לשם הוא יורד מצד נקודת הנפילה, והראש נקרא חכמתו מרובה ממעשיו, אז הוא מעליו, אז אם הגופא שלו יורד לרגליים שלו זה כבוד דקלקול, ואם הראש מתגלה במציאות גופו זה גופא נקודת התיקון, היינו הך.
בענין אב ואם למחול על כבודם
שאלה: לענין כיבוד אב איך אדם צריך להתנהג, יש הרבה בנ"א שמבקשים מילדיהם לכבדם, ואומרים אני לא מתכוון לכבודי, אבל מצד שני אם פוגעים בכבודו הוא מאוד כועס, אז לא מתכוון באמת למצות כיבוד אב, אז איך הדרך האמיתית הישרה.
תשובה: יש דברים שוודאי האדם יכול למחול על כבודו, אבל מה שמבואר בפוסקים שיכול למחול על כבודו אבל לא על מורא, שאסור לבזותו, אבל ג"כ יש דברים עדינים מאוד מאוד שאפילו אם הוא לא נמצא במדרגה אבל למעשה אם הוא ינהיג כך את החיים בבית כיוון שהוא בעל נגיעות ממילא אף אחד לא יכבד אותו אז גם כך יראה צורת הבית, זה שיקול מאוד מאוד דק איך האדם מסתדר עם המידות רעות שלו בתוך הנהגה של בית. להגדיר למחול על כבודו לגמרי אי אפשר, כי הבית לא יראה כפי מה שהוא יראה. מאידך, להגיד שידרוש את כל כבודו אז נפשו שלו היכן תהיה, ובעומק גם הילדים ירגישו את זה וכך גם יהיה מהלך כל פני הדברים, זה שאלה מאוד מאוד עדינה בתוך המידות רעות של האדם, איך לפעול באופן של עולם המעשה.
בענין תשוקת גילוי כבודו של הקב"ה בעולם
שאלה: למה צריכים לגלות גם את הכבוד העליון?
תשובה: הסברנו שכל דבר בנוי בדבר והיפוכו, אז מי שלא נגע בלבבו נקודת תשוקת גילוי כבודו של הקב"ה אז שמגיע זמן שבוכים על העדר הכבוד אז קשה לו לבכות על העדר הכבוד, הוא יכול לבכות על דברים אחרים שחסרים, הוא יכול לבכות על אנשים בלי פרנסה, שאין לאנשים זיווגים, שהבת שלו תקועה בשידוכים, שהוא חסר לו בריאות, על זה הוא יכול לבכות, ושמגיע ר"ה שהבקשה היא מלוך על כל העולם כולו "בכבודך", אז גם קשה לו להתחנן על נקודת הכבוד, אז הוא עוסק בעיקר ביום הדין, מה שהקב"ה דן את כל באי עולם, אבל נקודת הנפש לא נוגעת בנקודה הזו
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_007_רוח.דעפר.דאש.חיבור.לראשית
בענין חזרה לראשית הנפש
שאלה: אם רוצה להגיע לראשית בנושא מסוים, לכאורה הוא מתבונן איך אני יתחיל מהתחלה, אבל איך שיתחיל מהתחלה זה מבוסס על תבונות ותפיסות שבנה לעצמו שיש לו אותם עכשיו, וגם מה שבנוי עכשיו המחשבות והתפיסות והתבונות שיש לו עכשיו, זה בנוי מתוצאה של השתלשלות של חיים שלמים, אז יתחיל את ההתחלה עם כל השיבושים שיש לו עכשיו, ואם ירצה להתפשט גם מזה, אז חוזר להיות בלי דעת, אין לו הבנה ושום תפיסה. אז להתחיל ממה שיש עכשיו לא טוב, ולהפשיט חלק זה, אז גם דעת אין לו, אז איך יבנה, הוא יחזור להיות תינוק, תינוק לא יכול לבנות כלום.
תשובה: התשובה היא ברורה מאוד מאוד מאוד, ראשית כל הצד הראשון שאמרתם בצד נקודת הקושי, אח"ז בנקודת התרופה שהצגתם, רק הצגתם אותה גם כבעיה. ראשית החידוד של הנקודה הראשונה, כלו', כל אדם נמצא היכן שנמצא, וגם שינסה להתחיל לחשוב מנקודה ראשונה כמו שהוזכר אז אתם מחדדים את הדבר האדם חושב מהתבונות שבהם הוא נמצא, ולכן הוא לא נוגע לכאורה בנקודת ראשית. אז ראשית כל נחמה פורתא, אח"כ נסביר את העומק היותר גדול, נחמה פורתא לפחות כל אדם צריך לנסות לגעת בנקודת הראשית שיכול לגעת לפי מדרגתו שלו, "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי ליבטל" וכו', אז דבר ראשון לפי מדרגתו והשגתו, לאיזה ראשית שמסוגל לחזור, שיחזור, איזה ראשית שמסוגל, כבר קירבנו אותו יותר לשורש ובוודאי יש בזה תועלת. אבל לא זה סוף דבר, חידדתם את הדבר א"כ יחזור לתינוק שבו. אם יחזור לתינוק אין בו דעת, אז זה לא התחלה. כן, הוא יחזור בדיוק לתינוק שבו, "והחכמה מאין תמצא", שהוא חוזר לאותה נקודת תמימות, הוא מקבל הסתכלות חדשה מהאין הנעלם בנפשו, ומאותו מקום של תמימות עמוקה, הוא באמת לאט לאט יתחיל לקבל תובנות חדשות, לא מאותם תבונות שהיו לו קודם. ולכן, הנקודה העמוקה היא לחזור לשקט העמוק בנפש, לחזור לאמונה שבנפש כמו שהזכירו, לחזור לתמימות שבנפש של התינוק, ואז הוא מתחיל לחשוב מהתחלה, וכל המוסכמות שהיו קודם לכן, איפס אותם, חוץ מהאמונה הפשוטה בקב"ה ותורתו, ושעבוד גמור של קבלת עול מלכות שמים, דל מהכא הוא מגיע לנקודת האפס המוחלט. אברהם אבינו התחיל מעוד קודם לכן, אבל זה מסוכן מאוד כמו שמבואר בדברי רבותינו, ח"ו אדם יכול להגיע למקומות של כפירה. לכן העצה היעוצה למעשה, יש לו את הבסיס של אמונה שיש בורא, אמונה של תורה מן השמים, אמונה של ציווי בכל חיובי התורה כולם, ומכאן ואילך הוא מתחיל לחשוב בנקודה פשוטה. מהמקום הזה בנפש הוא חוזר באמת למקום פשוט כמה שניתן, האי מאיפה יצמח שם נקודת ה.., זה נקרא תורת ה' תמימה שממנה מגיעה נקודת החכמה. וככל שאדם יכול לגעת יותר בפשיטות הזו, בשקט הזה, ברוגע הפנימי הזה בנפש, באותה נקודת תמימות, אז הוא נוגע יותר במקור מעיין נביעת החכמה, ומשם הוא מקבל הסתכלות חדשה. אם הוא לא יגיע לאותו מקום אז כמו שאמרתם הוא ישתמש כל הזמן עם הסתכלויות שקדמו לו, אבל אם הוא נוגע באותו מקום בנפש הוא מקבל עומק פנימי, שורש פנימי יותר, ואז פתאום הוא מתחיל לראות את החיים מזווית לגמרי שונה, מהסתכלות לגמרי שונה, הוא מתחיל לראות שכל המושכלות שהיו קודם לכן חלקם כמובן יכולים להיות נכונים, חלקם כמובן מילתא דבדותא שלא היה ולא נברא.
שאלה: זה גופא לא פריצה לעולם עליון, שבפשטות למעלה מהשגתו הפשוטה.
תשובה: נקודת הממוצע, זה לא שהוא מתחבר להשגה יותר עליונה, הוא מתחבר למקום שהוא האפס שלו. כמו הדוגמא היסודית הידועה מאוד ברבותינו שאדם רוצה להוציא אילן אז הוא זורע בקרקע ומרקיב ומתבטל, זה לא עולם אחר, זה השורש והראשית שלו עצמו, כמובן שבסוף הוא יונק מאמין בחי עולמים וזורע, יונק ממקום יותר גבוהה בוודאי, אבל מגיע למקום הפשיטות שלו, לאפס בתוך מעמקי נפשו, מהמקום הזה הוא בעצם מגיע לרוגע, מהרוגע הזה מתחדש נקודה חדשה, כדוגמת הזרע שצומח בחזרה, אז ממקום זה בנפש הוא מקבל הסתכלות לא ממנה שנבנה קודם לכן, מה שנבנה קודם לכן כביכול נכנס לאדמה ונרקב, וצומח כאן משהו שורשי, חדש.
שאלה: למעשה איך מגיעים לשם, לעומק השקט?
תשובה: מורכב מב' חלקים, חלק א' של עומק פנימי, ומצורת הסתגלות של מחשבה שורשית, הסתגלות של מחשבה שורשית לא דורשת את השקט המוחלט, אדם שמתרגל לנסות לחשוב על דברים מהתחלה, אז בעולם החיצוני זה אדם משונה, יקראו לו אדם מקורי, שהוא מנסה להתראות בעולם הוא מנסה להתריס בפני כולם, לחשוב אחרת. אבל אם הוא עושה את זה בחדרי חדרים עם עצמו, ולא כל דבר הולך לספר לבני ביתו ואז הוא מתחיל לקומם עליו את כולם, הוא חכם ועושה זאת בתוך עצמו, אז הוא מתרגל לחשוב על דברים מהתחלה, מתרגל עוד פעם, זה הרגל של מחשבה. ככל שהוא מתרגל לכך הוא נכנס בתובנה שכלית, בצורת מחשבה שכלית למקום יותר פנימית. ואם בצירוף לעבודה אחרת, הוא לאט לאט הופך להיות אדם יותר פנימי, אז הוא הופך להיות גם עם שקט פנימי, וששניהם מצטרפים אהדדי הוא באמת מגיע לעומק הפנימי שהוא צריך.
שאלה: יש ב"ב, עבודת ה' שלו, הרגלים שלו, על מה כדאי לשים הדגש בנקודה של הראשית?
תשובה: בדר"כ בנקודת התחלה על מנת לא להקשות על בן אדם הוא לוקח את אותם נקודות שנעים לו לחשוב בהם על נקודת התחלה. מכאן ואילך שהנפש נפתחת לדבר הוא נכנס לנקודת יותר מורכבות באופן כללי מאוד.
שאלה: יכול להיות במהלך כזה שלעתיד שהוא לא צריך כ"כ עומק חרטה ויגון ואנחה, אלא יותר בתור מציאות אמיתית שכאן ועכשיו אני מוכן להיות טוב, אני אהיה טוב, אני מבין את הדברים יותר בשורש.
תשובה: לאחר שיש לו יגון ואנחה והופך להיות כגרעין שנזרע באדמה שהוא רקוב, יכול להיות כאן ועכשיו, אבל אם אין את הנקודה שקדמה, אז הוא בונה על גבי דברים שאינם מתוקנים, אחריתו מרה כלענה, חייב להיות שיהיה עומק של מרירות שהוא מטוהר הנשמה העליונה כמ"ש השערי תשובה, אם אין את עומק הביטול שמונח ביגון ואנחה כל נקודת צמיחה חדשה תבנה על נקודה בלתי מתוקנת?
שאלה: עכשיו צריך יגון ואנחה, זה כמו מעמד הר סיני, מקבלים עול מלכות, נכון שאני לא הכי מתוקן ועברתי כל מה שעברתי, מצד הנקודה של השמחה הפשוטה של הנפש, באופן פשוט אני כופר ברע.
תשובה: זמנית זה יכול להיות צורת עבודה של האדם, מפני שהוא עדיין לא מסוגל להתמודד עם העומק הפנימי, אבל כצורת חיים שורשית הוא חייב לחזור שכל דבר יקדום לו תשובה, והתשובה היא עומק היגון והחרטה, ומשם צומחים לכל נקודה. זמנית עוד פעם אפשר להשתמש בנקודת צמיחה, אם אדם לא נמצא בתוקף על מנת להתרומם מאותו מקום של מיגון לשמחה.
שאלה: אדם לא יכול לזכור מגיל שנה שנתיים.
תשובה: הוא לא יכול לזכור, אבל הוא יכול לחזור לעומק של אותה תמימות, ואם הוא חוזר לעומק של אותה תמימות הוא יכול לתקן את הדבר למפרע.
שאלה: מה עשתה גיורת צדק מה שלא עושים כל הרבנים וכל הידיעות של כולם, לפי מה שהרב אמר זה פשוט, היא באה מנקודה של ראשית אז רואים את האמת יותר מאחרים.
תשובה: אחת מההבחנות זה בוודאי, לשון רבותינו בהבחנה אחרת זה "אין חסידות כתחילתה", מה שאתם מתייחסים זה שהם מגיעים מנקודה בלי גבולות והיא יצרה את הגבולות לעצמה, זה באופן של ה"אינו מצוה ועושה", אמת.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_008_אש.דמים.דאש.הבטה.מבחוץ
בענין לכבד אחרים
שאלה: שאלה כללית לכל ענייני כבוד, ראובן מכבד את שמעון, על אף ששמעון צריך לברוח, אני צריך לכבד...
תשובה: שאלו זאת באחד הפעמים לעיל, הוזכר דברי רי"ס הידועים שגשמיות של חבירו זה הרוחניות שלי, אז אם זה גשמיות שלא מזיק לו תינח, אבל נקודת הקושי מה שאתם אומרים דברי רבותינו, ומעין כך כתוב במס"י בסוגיית החסידות, הקושי שמבואר בדברי רבותינו שיש בעיה של לפני עיוור, שגורם לו נקודת נפילה. וההגדרה הכוללת כך, אם לפי מדרגתו זה מדרגתו צריך לתת לו זאת, אם זה למטה ממדרגתו אז אסור לתת לו זאתשובה:
בענין התיקון לקבלת כבוד
שאלה: שביזיון מגיע יחד עם כבוד, מה עבודת האדם? לדחות הביזיון?
תשובה: אז מה הצד שידחה את הביזיון ויקבל כולו כבוד שיהיה מוציאין מן העולם. כל אדם שרוצה לתקן את עצמו כל פעם שהוא יגיע לכבוד הוא חייב גם לקבל את אותה נקודת ביזיון, כמה ביזיון הוא יכול לקבל מנקודת הכבוד זה שאלה של מדרגה, אבל כל אדם שעמל על עצמו ורוצה לתקן את הכבוד, בכל כבוד שמגיע הוא צריך לקבל נקודת ביזיון. ובין אם הוא ירצה ובין אם הוא לא ירצה הביזיון הזה יגיע, רק יכול להיות שהוא לא יקשר את הביזיון לנקודת הכבוד שלו, אבל הביזיון יגיע...אם הוא מקבל את זה באופן של ייסורים של אהבה. אם לא, זה תרתי גיהנם.
שאלה: צריך להגדיל מודעות שיש ביזיון, וזה עצמו יתקן?
תשובה: לאט לאט כח הביזיון יתחזק על כח הכבוד, ולאט לאט ההסתכלות על מה אחרים חושבים עליו תופקע לא מהביזיון ולא מהכבוד, וזה הנשתווית של החובות הלבבות ששניהם הופקעו.
בענין הסתכלות על עצמו מבחוץ
שאלה: הסתכלות על עצמו מבחוץ - זה נקודה של תרגול, או שבסופו של דבר זה השגה מסוימת?
תשובה: יש אנשים שנולדו עם זה באופן טבעי, יש אנשים שנולדו עם זה פחות ויותר קל להם להתחיל ללמוד את זה מחמת שיש להם דקות בנפש שפתוחה לדברים, ויש אנשים שהנקודה הזו שמדברים על זה אז הם חושבים שזה בין גבול הדמיון לשטות.
שאלה: ומי שלא בדרגה הזו, ע"י תרגול יכול להגיע לזה?
תשובה: צריך איזשהו סדק בנפש שקולט תפיסה אחרת, זה כמו חוש נוסף בנפשו של האדם. התפיסה לראות דברים מבחוץ, יש אנשים אפילו מאומות העולם שנולדו עם תכונה זו, ויש אנשים שיכול להיות ששומרי תורה ומצוות, התכונה הזו... יכול להיות שיש להם מעלות אחרים עליונות מאוד, הנקודה הזו לא גלויה, ואז המושג הזה לראות דבר מבחוץ אז הפשט הוא קולט, כמו שבחלום הלילה הוא חולם דבר אז גם ביום הוא יכול לחלום חלומות.
שאלה: אדם לא צריך לעשות שום פעולה איך שמסתכלים, רק מה שהוא חושב?
תשובה: יש אופן שכאשר אזיל לקרתא נהיג בנימוסיה על מנת לא לעורר סתם את תמיהת בנ"א שיגרמו לידי ביזיון בשיעור מסוים. יש אופן שהאדם לכתחילה עושה מעשים ע"מ שיקבל ביזיון על מנת לטהר את לבבו. ושאר כל המעשים כולם לפי מדרגתו כך הוא פועל. לא לעשות שום מעשה בעולם שאף בן אדם לא יחשוב עליו זו מדרגה נוראה שכמעט לא קיימת בבריאה, ומאידך כמה כן וכמה לא זה עוד פעם משתנה מכל אדם בכל שיעור מדרגתו לפי מי שהוא.
עומק הביאור בדבר שחשדוהו משה רבינו מאשת איש
שאלה: כתוב ברבותינו שאצל משה רבינו זה היה ביזוי בלי שום היגיון.
תשובה: השאלה שאתם מעוררים, כל דבר שקיים בבריאה, האם הפשט שיש דבר שהוא מופקע לגמרי, או שבלשון רבותינו שכל שקר חייב להיות שיש בו ניצוץ של אמת? כל מה שבאים ומדברים נגד אנשים גדולים שלא היו, אז אם זה היה מופקע לגמרי שלא יהיה אז מאיפה התחיל אותה נקודה נידון, אז יש שתי סוגי מהלכים, יש מהלך שאותו אדם גדול יש לו איזושהי חולשה קטנה באותו דבר, ומתלבשים על אותו חולשה קטנה ויוצרים לה הגדלה. זה אופן א', שאין אדם שלם. ויש אופן עמוק יותר שהדבר הזה מתגלה אצלו מצד דתיקון העליון, שמהשגת בנ"א שנמצאים לתתא הם לא רואים את הצד העליון שבדבר אלא הם רואים אותו בהלבשה התחתונה ואז הם נופלים. הדוגמא שהזכרתם אצל משה רבינו, נקודה דקה ועמוקה, שחשדוהו מאשת איש כל אחד קינא לו מאשתו, איפה השורש שכל אחד קינא לו מאשתו, הרי וודאי שזה לא למעשה, ויתר על כן משה רבינו פירש אפילו מאשתו עצמו מציפורה, אז יש כאן דבר והיפוכו, אז תשובה עמוקה, עוד פעם זו הגדרה עמוקה אך זו ההגדרה, משה רבינו נקרא הרי בלשון רבותינו דעת הכולל, דעת הכולל הכוונה שהוא מצורף לכולם, אז מצד כך שהוא מצורף לכולם היינו ס' ריבוא מישראל זו"נ גדול וקטן, אז מהמקום העליון הזה הוא מצורף גם לכל אשת איש, אבל לא מצד הגופים אלא מצד שורשי הנשמות, ושמלבישים את זה, שתחתון רואה הדבר שהוא עליון, אז אם הוא מסתכל במבט של עליון אז הוא רואה שזה חיבור של נשמות, חיבור של נשמות אין בזה שום נקודת קושי אדרבא זה נקודת המעלה, אבל מי שנמצא במדרגה של גוף, ורואה את התפיסה העליונה בהלבשה שבו הוא נמצא, אז מה הוא רואה, כל אחד קינא לו מאשתו.
שאלה: למה להתבזות משטויות?
תשובה: ענינו את התשובה, ראשית כל מאיפה זה מגיע, עכשיו מאיפה נקודת הביזיון למעשה, שזה יהיה קרוב למעשה. ההגדרה היא כזו, כל דבר שנמצא למעלה בשורש מצד התיקון שלו אז שהוא יורד לתתא הוא בוודאי יתגלה מצד נקודת קלקול. הדוגמא שהזכרנו עכשיו במשה רבינו שזו הדוגמא השורשית, אז וודאי שאצל משה רבינו כולו קדוש כולו טהור מהצד העליון שבדבר, דעת הכולל שמחברת הכל. אבל לשון רבותינו שלמשה רבינו היה דעת דקדושה וכנגד כך היה קליפה דערב רב שהיא בגימט' דעת, אז הערב רב באמת היו הפסולת של הדעת שמצטרף עם כולם, הערב רב באמת היו דעת דקלקול גם אשת איש, זה מה שדיברו במשה, העם אשר העלית שמצטרף אליו, על זה חל נקודת הדיבור.
דע.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_009_עפר.דרוח.דאש.קל.כנשר.במעשה
בענין דיבור ומחשבה מהירה
שאלה: לגבי דיבור מהיר, אם המחשבה לא מהירה גם הדיבור לא מהיר כי הוא תולדת המחשבה, אולי עדיף קודם מחשבה מהירה.
תשובה: בנינו סדר הדברים מתתא לעילא, ונחדד מה ששאלתם, לכן דובר שכאשר מדבר דבר מהיר לא בדברים שטעונים מחשבה עמוקה, כגון תהלים, או שחוזר אח"כ על דברים שיודע, לדבר מהר בנקודה עמוקה מאוד זה תלוי בעומק מהירות המחשבה, אבל זה בלאו הכי רחוק מרוב בנ"א, קודם שנבנה דיבור כפשוטו מהיר, ומחשבה מהירה, ואז הלבשת המחשבה בדיבור, זה קשור לעומק הרצון שהוזכר, או לפחות המחשבה המהירה שתשתלשל בדיבור מהיר.
שאלה: אם הדיבור המהיר לא קשור למחשבה מהירה זה סתם הופך להיות דיבור שטחי.
תשובה: זה לא שטחי, אותה מחשבה שכבר הוקבע אצלו הוא קורא את הדברים מהר. ניתן דוגמא, אדם חוזר על סוגיא שלמד, אז שהוא חוזר יש לו ההבנה של מה שלמד, עכשיו המחשבה לא מתעוררת לנקודת עומק חדשה, פה ושם יכול להתעורר, אבל כללות המחשבה נמצאת, שיגיע למחשבה מהירה כמו שאמרתם יכול לחזור לדיבור. אבל שנבנה מתתא לעילא לא נבנה המחשבה ואח"כ הדיבור, אלא קודם הדיבור ואח"כ המחשבה, ואז באמת יהיה עוד שלב שהדיבור יכול לעלות למקום יותר גבוה.
שאלה: לגבי המחשבה, אם אדם לא קנה יכולת ללמוד בעיון, לחשבן, ומתרגל למחשבה מהירה, זה לא בעצם מחשבה, זה רק מחשבות שטחיו
תשובה: ודאי שאתם מעוררים נקודה נכונה, ודאי שאם אדם יתרגל לעשות רק הדברים הללו ולא מתרגל לעיין אז הוא מרגיל צד אחד שבנפש, אבל זה לא אומר, אם הוא עושה לזמן מסוים וחוזר לנקודת העיון, השאלה מה להקדים למה, זו שאלה. ניתן דוגמא בעלמא, לוקחים ילדים ומרגילים אותם לחזור על משניות פעמים הרבה או שקלט וטריא קודם שהתרגלו לחשוב בעומק של עיון, יש לזה צד אחד וצד שני, ודאי שהצד שאתם מעלים יוצר קושי הפוך, והצד השני יוצר גם קושי הפוך, אבל אדם צריך להיות איזה כח נבנה ולבנות הכח המקביל, אבל לא שלכן נבנה רק מהלך של קודם עיון ואח"כ מחשבה מהירה, יש בזה עדינות לב' הצדדים.
שאלה: במקביל, או לקבוע זמן לכל דבר?
תשובה: במקביל עד"כ רוב העבודות לא רצויות.
שאלה: הרב הגדיר שיש צד לקנות מחשבה איטית ומהירה, הניסיון מוכיח בפשטות שאדם שמתרגל ללמוד בעיון אח"כ שלומד בקיאות ממילא מחשבתו יותר מהירה, לא שצריך לעבוד על זה, נבנה ע"י העיון, וא"צ עבודה נקודתית.
תשובה: מה שאתם אומרים לכאורה תלוי בנפשות, יש כאלו בדיוק הפוך, שברגע שמתרגלים ללמוד בעיון מכאן ואילך כל דבר הופך להיות אצלם לאט, כי מתרגלים כל דבר להתבונן בו, לחשוב בו, לראות אותו, ומכאן ואילך זה מאיט להם כל מה שעושים. יש צד כמו שאתם אומרים, כן, אבל זה יכול להיות דבר והיפוכו.
שאלה: מי שקנה מהירות או לא קנה, זה מלווה לנצח, גם לעוה"ב, ונשאר באותו דרגה?
תשובה: השאלות שאתם שואלים הם עדינות מאוד. יש כאן שאלה קודמת שבנויה על אותו נקודת משקל, אדם שרמת שכלו כאן בעוה"ז מסוימת אז כוונת הדבר שזה יהיה רמת שכלו לעת"ל. רמת השכל הרי מורכבת מאור הנשמה ומורכבת מהלבשה של השכל שנמצא במח, וכמו שמבואר בדברי רבותינו ההלבשה הזו הרי עתידה להיות מופשטת, בעוה"ב יהיה לו את הגילוי לפי הזיכוך שהוא עמל כאן, ואז אור נשמתו מקבלת את אותו תנועה, אבל זה לא לפי ההלבשה שנמצאת כאן בדייקא, ודאי שלא.
שאלה: ע"י לימוד מהיר אפשר להתרגל לקלוט מהר?.
תשובה: למעשה ר' חיים היה יותר מהיר מהבריסקר רב גם בסוף ימיו של שניהם, ר' חיים הרי היה חוזר עשרות דפים ביום באופן הזה, אצל הבריסקר רב זה לא היה בנוי באותו מהלך, ראשית כל אחד בוודאי שיש לו מבנה של נפש. אי אפשר לדמות שום נפש לרעהו. רק וודאי שיש צד מסוים כמו שר' חיים אמר של מציאות שמי שמתרגל ללמוד קל ומהר אז המחשבה שלו הופכת להיות מהירה, אבל בדוגמא שהזכרתם יש בנ"א שבמבנה של הנפש שלהם היא יותר איטית מיסודה, זה צורת המבנה שלהם, אבל גם הם צריכים להיות יותר מהירים, זה לא שהם צריכים להישאר באותו מקום, אבל זה תלוי במבנה.
בענין האריכות שבספרי המהר"ל
שאלה: מאיפה נובע האריכות והחזרתיות של ספרי המהר"ל?
תשובה: יש מימרא ידועה של הקוצקר שאמר שאומרים שהמהר"ל מאריך וחושב שהוא מקצר.
האם לחפש חברותא שלומד באופן הפוך ממני ?
שאלה: יש ענין לחפש חברותא הפוך ממנו? [הוא מהיר והוא איטי]?
תשובה: שידוך הוא ג"כ מחפש משהו הפוך לגמרי. גם בהפוך, צריך לדעת את הגבולות שאפשר הפוך, צריך לדעת את הסגונונות של הפוך שיכולים ליתכן. יש כבר הפוכים שרחוקים אחד מהשני באופן משמעותי, ויש כאלו שזה לא רק ענין של מרחק אלא זה סגנון לגמרי שונה, זה לא יכול להתחבר אחד עם השני. מה שאתם אומרים וודאי שזה נכון, אבל זה נכון בגבולות מסוימים שיכולים להיות, זה לא כל היקף.
בענין רגש מהירה
שאלה: למה באמת הרב לא דיבר בעולם ההרגשות, לעבוד על מהירות שם?
תשובה: אתה שואל שאלה מצוינת. השאלה היא כזו. אצל רוב בנ"א, עולם ההרגשות עולם מעורבב ומבולבל ובלתי מסודר בעליל. בשביל להגיע לעבוד במהירות בעולם ההרגשות צריך שהכוחות יהיו מסודרים בנפש, ואז לעבוד במהירות. אז במעשים של רוב בנ"א העולם, יותר ברור, וכן בדיבור. במחשבה, כל אדם שלומד כצורתו עשרות שנים המחשבה שלו יותר מסודרת. ברגש, רוב בנ"א אחרי הכל הרגש שלהם מעורבב. אז לדבר על מהירות של רגש, מדובר על אדם שיש לו עולם ברור בכל סדר כוחות ההרגשה, ואז הוא יכול למהר תנועות, זה לדבר ברקיע.
שאלה: בדיבור, זה תלוי מול מי מדבר? צריך להתאים למי ששומע?
תשובה: הלוואי שאני הייתי זוכה לקיים את מה שאתה אומר, זה מאוד קשה. אתה צריך לצמצם את כל מה שיש לך בשביל להתאים את עצמך לכל מי שעומד מולך. אם חד פעמי, כן, אבל באופן קבוע לצמצם את הכל.
שאלה: אבל במחשבה, הנפש הטבעית לא הולכת בכיוון...
תשובה: שהוא נוהג ברכב, זה לא הוא. שאדם חי מתוכו ומדבר מתוך עצמו לצמצם את כל כולו למי שנמצא מולו, ברכב זה לא הוא, הוא צריך להגיע לאיזשהו מקום, אתה מדבר על אדם חי בעולם פנימי, אדם חי בעולם של תורה, והוא מלמד בכיתה א', אז מה הוא עכשיו צריך לעשות, אז או שלא ילמד שם, הוא לומד עכשיו דבר ומלמד את אותו דבר, הוא לומד סודי האותיות ובא ללמד עכשיו א' ב' בחיידר. זה שאלה מה המקום שבו הוא נמצא, ומה המקום שבו אנשים נמצאים, ואז היחסיות שפועלת בין שניהם, אתה מצייר, הדוגמא שאמרתם מאוד מאוד רחוקה הרי, זה אדם שנוהג בדבר שהוא חיצוני לו, מעשה בעלמא חיצוני.
שאלה: הנפש הטבעית מתרגלת שגם שנוהג פה זה המקום הבטוח, אני מדבר מצד הרגל במחשבה, מה שאני מתרגל לחשוב יותר מהר, הרי התרגלתי בגלל שזה מהירות המחשבה שלי, איך אני יסע יותר מהר.
תשובה: כי הוא עצל בנפש והוא התרגל לחשוב לאט, זה קיים אצל רוב המוחלט של בנ"א, מידת העצלות שולטת על המחשבה כמעט בלי מיצרים, ולכן הוא התרגל לחשוב לאט, והוא כבר מאמין לעצמו שזה פחות או יותר גבולות המחשבה שהוא מסוגל לחשוב.
שאלה: אדם שמצמצם עצמו לדבר לאט בשבילו, זה כביכול ייסורים.
תשובה: אלו הם הייסורים של קדושה שנמצאים בעולם, והלוואי שאלו הם יהיו כל הייסורים.
שאלה: יש בנ"א שבגוף איטים ובמחשבה מהירים, והפוך.
תשובה: מה שאתם שואלים זה שאלה רחבה מאוד מאוד, כי תנועות שמתגלות אצל בנ"א, הכמות של הסתירות שמתגלות בנפש בנ"א יכול להיות שבדבר אחד הוא כזה בדבר שני הוא אחר, ולא כל הדברים שווים אהדדי, שלוקחים למשל לשון הגר"א שהוזכר, יש שכל המעשי והדיברי והעיוני, אז יכול להיות שבשכל המעשי הוא מהיר, ובשכל הדיברי הוא איטי, ובשכל המחשבתי הוא הפוך. הדברים הם חלוקים אהדדי, יש אחד שמח ימין שלו פועל כך, מח שמאל פועל כך, וכל אחד פועל מנקודה שונה. הסתירות הללו שהעמדתם עכשיו בנפש הם עצומים, שאדם נמצא בתחילת דרכו של החיים אז הוא מסתכל על בנ"א שחור לבן, אז הוא שהוא מהיר או שהוא איטי, או שהוא שמח או שהוא עצוב, לאט לאט הוא מבין שבאותם חלקים, אדם רוצה להתחתן עם מישהו, הוא פוגש את אותו דבר ואז נראה לו תנועה אחת מסוים הוא מתלהב, אחרי שהוא מתחתן מתחיל להתברר לו שזה היה נכון בחלק הזה בלבד, אבל בחלק השני זה בכלל לא עובד באותו שיטה, רק הוא לא יכל לשער שיש את החלקים הללו. בעצם כל תנועה בנפש צריך לבדוק אותה על כל היקפה, ולפעמים יש שינויים מהקצה אל הקצה אצל אותו אדם. יש בנ"א מסודרים ובלתי מסודרים. אז בתחילת ימי שראיתי בנ"א מסודרים, הייתי בטוח שאם אני ידבר איתו בלימוד הוא גם מסודר, אתה מדבר איתו בלימוד הוא לא מסודר בכלל, שם עוד הבנתי, הוא פחות מסודר במחשבה כי הוא לא שלם. אבל יש בנ"א שאתה מדבר איתם בלימוד הוא סרגל, אבל תיכנס לחדר שלו לראות איך המטה נראית, אנדרלמוסיא באה לעולם. התנועות הם לא חייב להיות שוות בנפש, השכל העיוני שלו מסודר השכל המעשי שלו בכלל לא מסודר, הוא מעורבב מאוד.
שאלה: אדם דיבר על הזקנה, שאדם מזדקן אז כל מה שהוא עבד גם נחלש.
תשובה: עומק תנועת הרצון אין שום סיבה בעולם שיחלש, היא הולכת ומתחזקת, למה שיחלש.
שאלה: הרצון.
תשובה: זה שורש התנועה, ודאי שהגוף נחלש, אבל עומק תנועת הרצון.
שאלה: הדיבור המחשבה הכל נחלש.
תשובה: ודאי שיש כזה... יש מעשה ידוע עם הסטייפלר שהוא פגש את ר' ברוך בער פעם ראשונה אז רב"ב נמנם באמצע שדיבר איתו בלימוד, אז שהוא עצמו היה זקן והתחיל לנמנם באמצע שלומד אז הוא אמר אוי עכשיו אני מבין מה שראיתי בימי בחרותי. שהוא ראה את רב"ב היה לו הו"א לא יכול להיות שהוא אדם גדול, איך יכול להיות שאדם גדול שמדברים איתו בלימוד באמצע מתנמנם, אבל שנהיה מבוגר הוא הבין שכוחות הגוף שולטים יותר. אז ודאי שזה שולט, אבל כמה, ואיך, וכיצד, ובאיזה צורה, תמיד יהיה את היחסיות לעומק נקודת הרצון.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_010_מים.דרוח.דאש.מבנה.עבד.השם
בענין אנוכיות
שאלה: היכן נקודת הסכנה שאדם נכנס לתוך עצמו ונהפך להיות יותר אנוכי, זה סותר את תנועתו הטבעית של הרצוא ושוב, אם הוא באמת יתחבר לעצמו אז באופן טבעי בשלב מסויים זה יצא החוצה כדי להשתמש עם הכוחות בפועל.
תשובה: יש את ההוצאה מהכח לפועל שיכולה להיות בתוך עולמו שלו, יש את האופן שחק הטוב להיטיב, ויש מה שיוצא מן הפנים לחוץ באופן דקלקול, אז היכן השאלה.
שאלה: איפה הנקודה שהוא עלול להיות אנוכי ולהשאר בתוך עצמו?
תשובה: שמה שהוא יוצא מעולמו שלו לצורך אחרים, זה נובע מצרכי עצמו, שכבוד עצמו הוא דורש.
שאלה: הנקודה התחתונה שהרב הזכיר - וכי הוא יורש גיהנם כיוון שאין לו דבר עצמי?
תשובה: יורש גיהנם הכוונה שיש אב ויש לו ממון והבן יורש מה ששייך לאביו, כאן הוא לא יורש גיהנם אלא זה שלו.
בענין אדם שאין לו שום רצון
שאלה: מה יעשה אדם שאין לו שום רצון, איך יתחיל?
תשובה: כל אדם במעמקי נפשו יש לו רצונות, אז צריך להכרה עצמית מסויימת ברצון שיש לו. אין אדם שאין לו רצונות אלא יש אנשים שבורחים מעצמם, יש בני אדם שמפחדים לרצות מה שהם רוצים. לדוגמא, יש אדם שגדל בבית שכל הצורה היא שאסור לרצות כלום, רק רצון ה'. האם המשפטים הללו נכונים, ודאי שבמעמקי תכלית הבריאה הם נכונים אבל זה ההבחנה שאדם יקח קטן וילמדו רזין דרזין, אין שום יחס בין מה שהוא מלמדו למקום שהוא הוא נמצא. אדם למשל שגדל בכזה בית שיכול להיות שהכוונה טהורה והכל נעשה בכוונה נכונה אבל למעשה הוא מתרגל שאסור לרצות, אז הוא מתחיל להכחיש את רצונו ובוקע אותם עוד יותר פנימה ועוד יותר, ואז העבודה לחזור ולהציף את הרצונות שנמצאים, יכול להיות שבתחילה יצופו רצונות בלי מתוקנים, וצריך לעשות זאת בחכמה. היום למשל אנשים שמתעסקים עם כל מיני פעילויות, זה חלק מנקודת הקושי שנפגשים עם כאלו בני אדם ומתחילים להציף להם את הרצונות, ומתחילים לגלות עולם של תהו, אז אם זה לזמן ויודעים איך לשלוט באותו זמן ניחא, אבל חלק גדול מאותם בני אדם להציף את הדבר הרבה יותר קל, מלה"ד פתחתנו את הברז, עכשיו אחרי שהכל מלא להתחיל לסדר כל הדברים, חלק גדול מהבעיות שנמצאים היום עם אנשים שמתעסקים עם נפשות בנ"א שהם מתחילים להציף דבר, ואח"ז לעשות בו סדר ובהירות ואיך להסתדר בתוך זמן ההצפה, הם עצמם לא עושים זאת עם עצמם אז היאך יעשו עם זולתם, אז למעשה הם פתרו בעיה אחת והנזק שנעשה סביב הוא היקף כללי של הנפש.
שאלה: שאיפות שהם יותר מכוחותיו - צריך למנועם כלל?
תשובה: אדם שיש לו רצונות מעבר לכוחותיו, קודם צריך לבדוק מאיפה זה נובע. זה יכול להיות מכל מיני סיבות. יש בחור שגדל בישיבה קטנה שיש שם אנשים נפלאים שמדברים גבוהה גבוהה הרבה יותר ממדרגתם של עצמם והם יוצרים שאיפות אצל הצעירים באופן כזה של שלשה ימים תענית דיבור, וכל מיני רעיונות נפלאים אבל הרבה יותר משיעור הקומה, ומי שיותר תמים ויותר מקבל זה רוכב אצלו בנפשאלה: ויש כאלה שזה נובע מכח שהם לא מכירים עצמם כלל, ונכנסים לדימיונות בתוך עצמם. אין הגדרה ברורה, צריך לבדוק מאיפה נובע נקודת הדימיונות שהשאיפות שלו שהם הרבה למעבר מי שהוא, ושנדע מאיפה זה נובע אז תהיה צורת נקודת ההתמודדות.
שאלה: למעשה ראינו שמשה רבינו נענש על זה שהוא אמר בכח רב לכם, שהיה להם שאיפות מעבר למדרגתם ובכל אופן היה עליו תביעה, רואים שלאדם אסור לעצור שאיפות גדולות שיש לו.
תשובה: אז מה משה רבינו היה צריך לעשות, הרי יש נבואה מהקב"ה כל מה שהיה שהרי הוא אמר לא מליבי בדיתי זאת.
שאלה: הרי מפורש כתוב שצ"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.
תשובה: מתי יגיעו, כדברי רבותינו כידוע, זה מלשון נגיעה, זה לא חייב להיות יותר מכך בהגדרה הזו של דברי חז"ל שהוזכר. אבל אצל משה רבינו, שמדברים בהשגות של משה רבינו, תמיד יש קושי גדול, אנו מדברים בעלמא דידן ולא במדרגות של משה רבינו, ניתן רק תשובה אחת לדוגמא, אפילו אם זה נכון מצד שני להתפלל, עוד פעם לא במדרגות של משה רבינו, יש בחור שרוצה להגיע מעבר למדרגתו, מצד אחד אני מסביר לו את המקום שלו אבל מצד שני אני מתפלל עליו שבאמת יזכה להגיע. זה יכול להיות מכמה זווית, ופתחנו רק זווית אחת.
דע.את.מידותך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_011_רוח.דרוח.דאש.התחברות.ללמעלה.ממדרגת.האדם
שאלה: גם בלי הגדרות, אבל שאדם קורא ספרים וכו', זה מרומם אותו.
תשובה: אתם שואלים נכון ונחדד את נקודת ההגדרה. אם זה שלב ראשון על מנת להגיע להגדרה, אז כמו שחז"ל אומרים ליגמר והדר ליסבר, אז זה שלבים בשלבי הקנין, אין נקודת קושי, הוא לא לוקח את ההתפעלות כהתפעלות, הוא לוקח את ההתפעלות כנקודה ראשונה של התעוררות על מנת לברר את הדברים יותר טוב. בשלב הראשון קשה לעמוד על דברים על אמיתותם, אז הוא קונה את הליגמר, היקף שלם של אותו מהלך, ולאט לאט נכנס לדקויות. אבל לא כמהלך ששם הוא מגיע ושם נעצר. אם זה שלב ראשון מתוך בהירות שהנקודה הזו היא התפעלות בלתי מדויקת, וזה רק שלב ראשון על מנת להיכנס לדבר ולחזור לבררו, אה"נ.
שאלה: הרב אמר שמגדיר הגדרה שכלית ומתפעל, ומגדיר הגדרה ומתוכה מתפעל, זה ב' נקודות.
תשובה: שני נקודות בוודאי ונחזור ונחדד, יש את ההתפעלות החיצונית ויש את ההגדרה השכלית, כאשר הוא מגיע להגדרה השכלית אז הוא מגלה שההתפעלות החיצונית אינה מדויקת בעליל, אז הוא רואה את השקר שמונח בהתפעלות החיצונית. ועכשיו איך כן העבודה, מכח וידעת היום והשבת אל לבבך, הוא מגיע להגדרה הדקה והיא יוצרת את ההתפעלות המדויקת.
...גם התאווה ביסודה כלשון רבותינו, רוב המהומה והתאווה על אות ברית קודש, בעומק גם התאווה בנויה על רוב המהומה. כאשר אדם מתפעל מדבר, אם הוא היה משהה את נקודת ההתפעלות והיה מגדיר מה שמונח באותו תאווה היא הייתה מוקטנת, התאווה ביסודה בנויה על מהומה, שזה נראה כמים קוצפים שיש קצף, ואז זה נראה הרבה יותר ממה שהוא, ועל זה חל עומק נקודת התאווה, בדיוק על האי בהירות הזו.
שאלה: אחרי הכל הוא מחובר לדבר מצד ההרגשה, השכל רק יכול להגדיר.
תשובה: יש כאן שאלה מאוד מאוד מאוד יסודית. מאיפה מתחיל נקודת החיבור של האדם לדברים, מי שתחילת נקודת החיבור שלו מתחיל מהרגשה, אז אם הוא בעל השגה שההרגשה שלו כבר מדויקת, אז זה חיבור מדויק. אבל אם תחילת החיבור של האדם מתחיל מהרגשה, והוא נעצר שם, אז הוא נמצא כולו בנפילה, אם הוא לאט לאט מתחיל ברר שכלי, אז לאט לאט הוא מתקן את זה. ניתן דוגמא בעלמא, אדם שלומד סוגיא, אז יש בן אדם שיש לו קושיא ומחפש תשובה, הוא מנסה לברר בשכל מה הצדדים שיוכלים להיות, אם צד זה כך קשה כך וכו', עד שהוא מגיע לנקודת ההגדרה של התשובה, פועל שכלי. יש בן אדם שמתחיל, ההרגשה שכאן מונח התשובה, ויש כאלה שגם מתחילים לומר לחברותא את ההרגשה, והוא עצמו לא יכול לומר מה שהוא מרגיש, ותוך כדי שהוא מדבר לאט לאט, או שהוא מתחיל להבין, או שהחברותא מוצא איזה מילה נכונה מתוך עשרה מילים בלתי נכונות ומנסה לעמוד אולי בזה מונח נקודת הדבר, לאט לאט מבררים את ההרגשה. יש בנ"א שקשה להבין את זה, אבל זו המציאות, הם יכולים גם למסור שיעורים ברבים, ותוך כדי שהם מדברים הם מצליחים להגדיר את עצמם מיניה וביה מתוך מה שהם אומרים, אבל זה מתחיל מהרגשה שכאן מונח המציאות האמיתית, כאן מונח ההגדרה האמיתית, אבל היא בלתי מבוררת, ומתוך כדי זה יוצא בסוף אותה נקודה. עכשיו, זה יסוד של דבר שתחילת החיבור של הדבר מתחיל מנקודה של הרגשה, וההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, אבל הוא מעורב תבן עם מוץ יחדיו, הכל מעורב, ומנסים לאט לאט לברר את זה. אבל זה צורה שהאדם מנסה לברר את זה מתוך ההרגשה. הצורה היותר בהירה היא שהוא מעמיד את הדבר, יכול להיות שההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, ואז השכל מתחיל לברר. אבל לא מתוך ההרגשה עצמה, או דיבור מתוך ההרגשה, ולאט לאט הדעת שבפה תברר את זה. צריך לברר את זה שכלית מוגדר, זו הצורה המובנית והנכונה של החיים.
...יש כאן נקודה נכונה, ויש כאן נקודה שחל בה נקודה של תערובת. אם אנו מציירים את הציור שציירתם שנקרא קטן, אז בקטן יש נקודות שיש בו מעלה, ויש נקודות שיש בו חסרון. הנקודה שנמצא בוודאי בקטן זה הגמול עלי אמו, ובלשון כללית זה נקרא תמימות שנמצאת בנפש של הקטן, בזה יש בו יתרון על הגדול. בפנים נוספות, הבל פיהם וכו', מצד כך יש לו יתרון על גדול. אבל מאידך יש לו חסרון על הגדול, שהוא חי בקטנות המוחין, הוא חי בעולם בלתי בהיר. אז כאשר רוצים להשתמש בכח הקטנות אי אפשר לקחת אותו בשלמותו, עם כח התמימות הפנימית אבל עם ההרגשות הבלתי מבוררות ולחזור לאותו מקום. לחזור לימי הקטנות לגמרי, זה נפילה מוחלטת! חוזרים רק לתמימות העמוקה של הילד, אבל לא להרגשות הבלתי מבוררות, הפוך, צריך לצרף את החלק של המעלה של הקטן, עם החלק של המעלה של הגדול, ושניהם גם יחד זה נקרא בלשון רבותינו להזהיר גדולים על הקטנים, זה צירוף של גדולים וקטנים בבת אחת, אבל לא לחזור בעצם לימי הקטנות עצמם. לחזור לימי הקטנות זה בעצם לחזור עוד פעם למקום עבודה? מבורר ולאט לאט לחזור ולברר את זה.
שאלה: אם כולו שכל, הוא לא מרגיש כלום.
תשובה: אם מתרגלים להרגיש ממקום של ילד בלבד הרגשות בלתי מבוררות אז השכל מקהה אותו, אם מתרגלים שהמקור של הנביעה של ההרגשה מתחיל מהקטנות, אבל כל דבר עובר את שבט השכל הוא לא מקהה בו, הפוך, הוא מברר את הדברים בצורה נכונה, זה כמו זית שכותשים בו, אבל הוא מברר את הדברים בצורה נכונה. מדובר כאן על תפיסות חיים אמיתיות בכל ההיקף.
שאלה: מה שכתוב בפלא יועץ שר"ה יראה, סוכות אהבה, ויש נשים וע"ה .....
תשובה: בדיוק מה שאתם אומרים, מי שמרגיש באמת יראה ומרגיש בדיוק שמחה, זה לא אווירה, זה הרגשה אמיתית פנימית, מדברים על אלו שבפנימיותם אינם מרגישים, אלא באווירה יש חוש. זה לא יראה באמת, אם זה יראה באמת אשרי וטוב לו, וכן שמחה.
שאלה: אם פונים עם כל האני כדי לעזור לזולתי, האם הכוונה שבעצם לא פונים עם כל האני, אלא נכנסים לזולתי כדי לעזור לו למרות שזה לא אני - השאלה היא: מה ההבדל ביחס לעזרה לזולת. האם זה מצד הביטול או מצד האני שפונה לזולתי? מה ההבדל מצד העזרה לזולת?
תשובה: עזרה לזולת זה כבר נכנס לפועל, נחלק זאת לשני שלבים שיהיה ברור, יש מאיזה מקום האדם פועל, ויש מה שעושה בפועל, שזו שאלה הרבה יותר עמוקה, כי כאשר יש לאדם ביטול אז יש ביטול במעמקי הנפש ויש את התנועות הטבעיות. לדוגמא, נשבר לו הארון ומגיע אדם שמאד רוצה לעזור לו אבל יש לו ג' ידיים שמאליות לא ב', הוא מאד רוצה אבל למעשה הוא לא יכול לעזור לו, אם באנו להגיע עם זה עד הלמעשה בחלק גדול מהמקרים זה לא עוזר שתנועת הנפש בטלה, למעשה האדם לא יכול לפעול באותו מקום. ואם הוא יכול לפעול, אז זו עבודת אנשים לנשים ונשים לאנשים, אז יש שעבוד מסויים שהוא יכול להכיל אבל יש גבול מסויים. הפועל של זה הרבה יותר מצומצם, תנועת הנפש היא הרבה יותר גדולה. גם בפועל אדם יכול לעשות דברים שאינם לפי טבעו, אבל זה הכל צריך להיות באיזון מאד גבוהה שלא יאבד את מי שהוא.
שאלה: מה החלק שמזככים בנפש כדי להגיע מהמדרגה הקודמת למדרגה הבאה, האם זה הרצון לתת?
תשובה: סידרנו את סדר המדרגות אבל לא נכנסנו כלל לצורת העבודה הפרטית בכל המדרגה כולה, זה נכון בודאי. אתם מדברים על הנקודה האמצעית שאדם חי את עולמו אבל יש חשש שיהפוך להיות אנכי, אז ודאי שציירתם נקודה אחת יסודית של אופן שאדם יתרגל לתת. הנקודה של הלתת זה הפועל וזה נכון, אבל זה הפועל, ע"ד כלל כל דבר שהוא פועל בלי שורש אינו יכול להתקיים. אדם צריך לתפוס את הבריאה בצורה הנכונה, באופן של וידעת היום ובאופן של והשבת אל לבבך, וע"ג כך מציאות של פועל, כמו שהוזכר פעמים רבות שהאדם לא נברא אלא להועיל לאחריני זה תפיסה, אם אחרי התפיסה תבוא הפועל זה מצויין.
שאלה: ותפיסה זו מזככת את הנפש?
תשובה: זה וידעת היום והשבת אל לבבך, והוא מוליד זאת לפועל.
שאלה: שאדם מתבטל, איך הנפש הבהמית גם מתבטלת למציאות ה'?
תשובה: להפוך את הנפש הבהמית לגילוי של אלוקות זה רק לעתיד לבא, להאיר בה מעט מהאור העליון זה גם בעלמא דידן, לכן חזרנו והדגשנו כל הזמן שזה רצוא ושוב בנפש, מי שיחשוב לחיות כך בשוב זה דמיונות. יש בני אדם שמקריבים את כל מציאותם והוויתם למען זולתם, בעצם הם לא בוחלים בשום דבר לעשות, בין אם זה לפי טבעם ובין לא לפי טבעם וכדומה, צריך להבין שאם זה נעשה בשיעור נכון זה טוב מאד, ואם זה לא נעשה בשיעור נכון זה בחינת משורר ששייר חייב מיתה, בדקי דקות, זה לא עבודתו שלו שהוא פועל שלא לפי חלקו שלו.
שאלה: איך אדם מגיע לביטול שהרב דיבר בסוף, אם הוא נותן כל חלקו של האני אדרבא הביטול אמיתי, אבל איך זה נוגע לביטול אדרבא כיוון שהאני שלו יותר חזק אז יותר קשה לו להתבטל.
תשובה: יותר קשה לו כן, ושם גופא עומק נקודת העבודה.
שאלה: איך להגיע לביטול?
תשובה: את הדרך להגיע לא הסברנו בכל השלבים כמו ששאלו קודם, להכנס בכל נקודה בדרך לעצמה זה סוגיא רחבה מאד. אבל בלשון קצרה מאד, ברגע שאדם מגיע לעומק תוקף האני, אז מצד אחד יש לו את עומק האושר שלו אבל אז הוא מרגיש את עומק היש שבו, והנקודה הזו יכולה להביא אותו למאיסות הכי גמורה בקצתי בחיי, כי שם בן אדם הופך להיות האני אני אני, החכמה מאין תמצא אז זה בבחינה של יש, אדם שהופך להיות בעל חכמה רבה אז כמובן שאם הוא בעל גאווה לא מפריע לא כלום, אבל אם יש לו אותה עדינות של נפש אז לאט לאט הנפש שלו הולכת וסולדת מהיש המוחלט של עצמו, אז עומק תוקף יש הוא עומק נקודת התיקון שיוצרת נקודת הפקעה למבקש אמת.
שאלה: יש הגדרה שחלק מטבעיות הנפש זה להוציא את הכוחות מהכח לפועל, ממילא כשהוא מתחבר לעומק הפנימי שלו אז חלק מהשלמות של החיבור לפנימיות זה גם להוציא את זה חוצה לפעול כדי להיטיב לזולת, הרב אמר שאדם יכול להיות מאד אנוכי אם הוא נכנס לעומק עצמו, אבל לכאו' הטבעיות של הנפש זה לא להשאר שם אלא להתחבר לעצמו ולמקומות יותר עמוקים ובאופן טבעי להוציא זאת החוצה.
תשובה: להוציא החוצה לצורך גילוי עצמו, או לצורך טובת זולתו.

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_012_אש.דרוח.דאש.אי.סיפוק.בכבוד.חיות.ממדות.רעות.כיצד
בענין כבוד שהקב"ה שלח להאדם
שאלה: הרב אמר שאם ה' שולח כבוד זה שליח מה', למה לא נאמר שזה כמו כל דבר שה' שולח, שולח תפוח ויש שם תולעת.
תשובה: הוזכר להדיא שמה שהקב"ה שלח זה רצון ה', והאם לדחות או לקרב זה בחירה שנמסר לאדם, לא הוזכר שבהכרח הוא צריך לקבל את זה, הוזכר להדיא מה שזה נשלח אליי זה רצון ה', אבל אם לקבל את זה או לא, וכמה לקבל, ואיך לקבל, זה מעמקי הבחירה.
שאלה: מי אמר שרצון ה' שאקבל? אולי הוא רוצה שלא אקבל?
תשובה: ודאי שיש מקרים מסוימים שרצון ה' שהוא בכלל לא יקבל, אם זו מדרגתו שלו באמת. והיא גופא הוזכר, ואם מדרגתו שלו היא כן לקבל, אז יש לו את הבחירה עכשיו האם לקבל את זה או לא.
שאלה: אדם שמסרב לקבל וזה מתפרץ...
תשובה: זה יכול להתגלות גם בכוחות אחרים לגמרי בנפש, לא רק בכבוד, יכול להיות שהוא צמצם את הכבוד וזה יתגלה בתאוה, בכעס.
שאלה: איך אדם ידע כמה למאוס וכמה לקבל.
תשובה: זה השאלה תמיד. העומק של השאלה מהי מדרגת האדם, ואיך האדם עומד על מקום מדרגתו. זה שאלה היקפית על כל קומת הנפש בכל נקודה מהי מדרגתו.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_013_עפר.דאש.דאש.פריצת.המידות.ותקונן
בענין תיקון חלקי הנפש בכמה גלגולים
שאלה: הרב הזכיר כ"מ שארבע יסודות זה בנפש הבהמית, ולא בהכרח שבכל הגלגולים הנפש הבהמית היא קשורה לאותו נשמה, יכול להיות שכל פעם זה נשמה שמתגלגלת, אבל הנפש הבהמית המידות מתחלקות כפי הגלגולים והתיקונים שצריך לתקן [מה הכוונה?]
תשובה: כוונת הדבר הוא, לא שלוקחים נפש בהמית של ראובן ונותנים לשמעון, כוונת הדבר שיש את עצם ראובן שהוא כשלעצמו, ויש לו את הנפש הבהמית שהיא שורשו ששייכת לו, איזה חלקים מראובן מתגלים, חלק מהפעמים מתגלה יותר חלקים, חלק מתגלה יותר חלקים, פעמים נותנים לו ככח של סיוע חלק של מישהו אחר שיתקן, אבל לא שנותנים לו נפש בהמית בעלמא שהוא מישהו אחר, זה חלקו שלו, רק בחלקו שלו פעמים מתגלה הנפש שלו, פעמים מתגלה הרוח, פעמים מתגלה הנשמה, וחלקים בתוך הנשמה וחלקים בתוך הרוח, ופעמים הוא מקבל כעיבור וכדומה חלקים מנשמות אחרות, ולפעמים נותנים לו עירוב של תיקון של מישהו אחר, אבל זה לא עצמותו שלו.
שאלה: עכשיו היה משמע שתמיד אותה שורש מידה רעה שלו, זה שדבוקה אליו מצד השורש, לא מצד ההרחבה והתפשטות?
תשובה: העצמיות ודאי בלתי משתנה. התוספת יכולה להשתנות.
שאלה:. לכל אדם מעצם שורש נשמתו יש לו מידה רעה אחת מימות עולם עד היום הזה?
תשובה: בדיוק כך, ויש לו עוד הרבה מידות רעות שנתווספו בכל הגלגולים כולם עד איפה שהוא הגיע היום, כי רוב בני אדם לא עמלו לתקן אלא ח"ו להיפך.
שאלה: וכל פעם מתגלה לו מידה רעה אחרת שהוא צריך לתקן בנוסף למידה השורשית אצלו?
תשובה: כל המ"ב מסעות שהנפש עוברת, אז כל פעם זה אופן של תיקון מידה אחרת, כמו שאומרים רבותינו להדיא זה המ"ב מסעות, שורשי כל המידות כולם, אבל זה שורשי כל המידות כולם שצריך לתקן, ויש לו את השורש העצמי מנקודת ראשיתו שהוא עיקר תיקונו.
שאלה: איך מזהים מהי המידה השורשית ומהי התוספת? ושאלה שניה, מובא בשם הגר"א שקשה יותר שבירת מידה אחת מללמוד כל הש"ס, זה מדבר על המידה השורשית?
תשובה: נכון מאד, זה על המידה השורשית. ונחזור רק לשאלה הראשונה, ככל שאדם חי חיי חיצוניות, אז ממילא הוא לא יכול להבדיל בין העיקר לתוספת לשום דבר. ככל שאדם מתקרב לעצמי שלו, לאני שלו האמיתי בתוך עצמו, אז לאט לאט הוא יכול לזהות מה נקודת עיקר ומה נקודת טפל. אצל רוב בני אדם, הדברים הללו הם סתומים כי הם חיים בעצם את הקיום, הלוואי שיקיימו גם זה בשלמות, אבל כלומר הם חיים מה שהקב"ה ציווה הם מנסים לעשות, אז איך הוא יכול לדעת מה עומק נפשו, הוא לא עומד כלל על תכונת נפשו. אבל ככל שאדם פנימי יותר, אז כל עבודת חייו זה להתקרב יותר לעצמו ויותר לעצמו ויותר לעצמו, שזה השביל להגיע להכרת הבורא, אחד מהצורות היסודיות. אבל ככל שהאדם קרוב לעצמו יותר, אך עצמי ובשרי, אז הוא קרוב לעצמו, אז הוא מזהה מה זה העצמי שלו יותר, מה זה העצמי שלו יותר, ואז הוא נוגע בשורש המידה רעה של עצמו, ואז הוא מגיע לנקודת ההבדלה מהי העיקר ומהי נקודת התוספת. אבל עוד פעם זה צריך להיות צורת חיים יסודית שכל עניינה זה התקרבות למעמקים הפנימיים של תוך עצמו.
שאלה: יש סור מרע ויש עשה טוב, לכל אחד יש את המצווה שהוא מחובר אליה ושורשו לתקן.
תשובה: לא, זה שייך לעולם המעשה, ואנו מדברים בעולם המידות. זה שני עולמות שונים.
שאלה: אבל להגיע לשורש המצוה של ההכרה מה הכח שמתוכו יכול לפעול חוצה, אז שורש המצוה, נכון שיש מצוות מעשיות, אבל יש מצוות גם במחשבה דיבור מעשה.
תשובה: הגדרת המצוות בכללותם הם במעשה, רוב רובם של המצוות הם במעשה, רק כמו כל דבר חייב להיות שיהיה לו שורש במידות ויהיה לו שורש במחשבה, שש מצוות תדיריות וכדומה, אבל עצם מדרגת המצוה היא בתוך עולם המעשה. לכן למתים חופשי, אבל וודאי שיש להם שורש בנקודה היותר פנימית, אבל עיקרם הוא בעולם המעשה. כי אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שם.
שאלה: תכונות טבעיות של כל משפחה שיש להם מידה זו יותר חזקה, מה זה?
תשובה: לא, זה עוד לבוש שקיים על גבי הנפש. דין של כבוד אב ואם שדובר בדברי רבותינו זה מחמת הלבוש שאביו ואמו נותנים לו, וזה עוד סוגיא, לא נגענו בה, העלתם נקודה נכונה, אבל זה עוד כח בנפש. רק שבני אדם רואים רק את החיצוניות הגמורה הם רואים שהוא שייך לעדה מסויימת, שייך למשפחה מסויימת וכדומה, אך זה גם אפילו לא חלקו הפרטי, זה לבוש. אנו דיברנו על חלקו הפרטי של האדם, אתם דיברתם על שלב עוד יותר חיצוני, שהוא כבר סוגיא נוספת, ולא נגענו בה.
שאלה: מה שייך להגיע להמתקה לפני הבדלה במידה השורשית.
תשובה: מי אמר להגיע לפני, אף אחד לא דיבר להגיע לפני, בשום אופן לא.
שאלה: מה שהרב הזכיר שהתיקון של המידה זה ע"י כבוד שמתגלה למטה, הכוונה היא שזה התיקון של יסוד האש, או שיסוד האש עצמו הוא זה שיכול לגרום שהכבוד העליון יתגלה בו.
תשובה: "באש הצתתי ובאש אני עתיד לבנותה, ואני אהיה לה חומת אש סביב", אז נאמר באש הצתתי, כלומר, זה שורש הקלקול. באש אני עתיד לבנותה, זה שורש התיקון. אז עצם תכונת הקלקול והתיקון מונחת ביסוד עצמו, רק ההלבשה שלה מתגלה בכבוד.