שאלה:
א - שו"ת עם הרב בענין שער הנון דקדושה (אייר תשפג)
שאלה א: הרב אמר בספר קול דממה דקה שכל העצות הכתובים בספה"ק הם רק משער מ"ט אבל באחרית הימים זה לא מספיק, צריך עצה משער הנ'. הכוונה הוא ש-
תשובה:
שאלה ב: הכוונה שבספה"ק העצות הם רק משער מ"ט או מ"ט דנ'?
תשובה: "אחישנה" הוא במ"ט, הנ' זה כבר "בעתה". ובתוך הנ' עצמו, יש מ"ט שיכול להגיע אליה באופן של אחישנה. הנ' דנ' - תכלית הרע שיכלה את עצמו.
שאלה ג: יש אומרים שספר לקוטי מוהר"ן הוא ספר שמגלה שער הנ' דקדושה, מה הכוונה, האם צ"ל שזה רק מ"ט דנ' ולא נ' דנ'?
תשובה: חכמה ובינה דרדל"א, כמו שנתבאר. בספרי חב"ד מבואר מ"ט דנ' ולא נ' דנ'. זה אותם הגדרות, רק לזה כתוב לעצמו וזה כתוב לעצמו, ורק ציריפתי אותם יחד, לא כתוב שם ביחד את שניהם.
שאלה ד: הרב אמר ששער הנ' הוא התדבקות באלוקות.
תשובה: זה דברי הרמב"ן, ששער הנ' הוא ידיעת האלוקות.
שאלה ה: מה שאין כן שאר הספרים הם רק עצות משער מ"ט, הם אינם התדבקות באלוקות? כל ספרי חסידות מלאים בהתדבקות באלוקות.
תשובה: בראשונים ואחרונים ובחז"ל. השאלה הוא אם זה רק בלבוש או בגילוי. כל מדרגה הוא התדבקות באלוקות, כל מדרגה דקדושה הוא סוג של דבקות באלוקות. השאלה הוא אם זה לבושים.
שאלה ו: נ' דנ' הוא הויה כהויה, כן?
תשובה: נכון.
שאלה ז: האם יש ספרים שמבארים הויה כשלעצמה, הויה דהויה?
תשובה: בהרחבה גמורה כסוגיא רחבה, לא. יש ניצוצות של זה, זעיר שם וזעיר ושם.
שאלה ח: הענין מפוזר בין הספרים?
תשובה: נתבאר פעמים רבות [ספר מכתב מאליהו ח"א] "מאמר הויה והשגה" - שם מדבר ברור ממש. אבל בדברי ראשונים ואחרונים - זה [הוזכר] רק בלבושים, באתכסיא, ברמזים, בניצוצות.
שאלה ט: הרב אמר שאחד מאופנים שמאיר שער הנ' דקדושה באחרית הימים הוא דף היומי, שמאחד את כולם, וכן יש אור אהבה שמאיר באחרית הימים וזה מאחד את כולם.
תשובה: כל דבר שמאחד את כולם הוא מאותו אור [דשער הנ']. זו ההגדרה.
שאלה י: אבל רואים שהרבה אנשים מתדבקים בזה, לומדים דף היומי בכל יום ואף לומדים במסירות נפש, ואפי' הכי הם דביקים בשער הנ' דטומאה.
תשובה: זה רק בניצוץ, לכן אמרתי שכל דבר שמחבר את כל העולם זה מאור דשער הנ', אבל שזה לא כל האור של השער הנ'. אם זה היה כל האור של השער הנ', אז השאלה היא ברורה. יש את האור עצמה על השער הנ' והאור הזה מתפזר להרבה ניצוצות.
שאלה יא: אז אם האדם מחובר רק לניצוץ של שער הנ' דקדושה האם זה מספיק?
תשובה: בודאי רק ניצוץ משער הנ' דקדושה לא ינתק אותם משער נ' דטומאה, ברור שלא.
שאלה יב: מהו באדם שבאמת מחובר למעמקי תורה אבל אינו מחובר כ"כ להקב"ה?
תשובה: הוא מחובר לנ' שבתורה. הוא מחובר למ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שבתורה, הוא מחובר לנ' שבתורה ואז הוא בהכרח מחובר להקב"ה, כי הנ' הוא ידיעת באלוקות.
שאלה יג: אם הוא (אדם כזה) יהיה שם בהגאולה?
תשובה: יהיה לו נקודת הבחירה ברגע שיתגלה האור הגאולה, האם ללכת לאחורה או להיכנס. כמו אדם שנמצא כבר בפתח, יש לו בחירה אם יכנס לפתח. אבל, זה לא אם הוא מחובר לשער הנ' דטומאה.
שאלה יד: אז הוא יהיה שמה, או רק בפתח?
תשובה: ברגע שיהיה אור הגאולה, יהיה לו הבחירה האם הוא מוסר את עצמו לאור הגאולה, או נשובה מצרימה.
שו"ת - וועד א
נושאים כללים:
(א) איך אברך כולל יכול להחזיק מעמד בלימודו לאחר הרבה שנים בכולל
(ב) הדרכה ללימוד מוסר
(ג) מהי השפע המיוחד בשבועות
(ד) איך לרומם השבת קודש
(ה) החיוב לדעת כל התורה כולה - וידיעת חלקו בתורה
(ו) אברך שהוא מבולבל מטרדות החיים ואין לו שום זמן להתבודד, מה יעשה
וועד א - נושא א
איך אברך כולל יכול להחזיק מעמד בלימודו לאחר הרבה שנים בכולל
חיבור חזק לתורה, כשרון, הצלחה, לעסוק בחלקו בתורה, לשמה, מלומדה
שאלה: מה יעשה אברך אם הוא כבר לומד בכולל עשר שנים או יותר מכן והוא מרגיש שלימודו התייבש?
תשובה: מסתמא זה היה פוחת והולך, ולא שמיד התייבש בבת אחת. לא לזה תשובה אחת. ויכול להיות לזה כמה מניעים.
(א) יש מניע שמגיע מהלכות דיעות, שאדם מסתכל על חיים אם לא הצליח להשיג איזה משהו, אז חושב שהוא שצריך השקעה לרבים, אז [רואה שבלימודו] אין בו תועלת.
(ב) לפעמים האדם מרגיש שהוא מתבייש מתוך הסביבות וקשה לו להיות במצב כזה. והוא צריך להתמודד עם הבושה.
(ג) לפעמים זה נובע שמעולם לא היה לו חיבור חזק ללימוד, ולכן חיבורו לתורה הולך ונחלש. אם אדם לא מחובר חזק לד"ת ואין לו קביעות וכח יסודיות להתקדמות ללכת שלב על גבי שלב, עם שאיפות והספקים וצורת התקדמות, אז באופן טבעי הוא התייבש. גם בעולם החומר אם אדם אינו מחובר למה שהוא עשה, אז לאחר זמן מסוים הוא התייבש ורוצה להחליף עבודות. זה טבע האדם שאינו יכול לעסוק עוד באותו דבר, כשנפשו מתחלשת מהדבר.
ככל שהאדם בר דעת, הוא רואה שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, ואז הוא צריך ללמוד בתוך עצמו איך הוא יכול להתקדם להתקדמויות נוספים, לשלבים נוספים או לנושאים נוספים.
חלק גדול מזה בנוי על חכמת חיים איך ליצור לעצמו כל התהליך. חלק גדול מבנ"א הם לא רגילים ליצור לעצמם צורות בריאות לנפש, אלא הם נמצאים במצב מסוים ואם אין מישהו שיביאם לחוץ אז אין סיבה להם שיבוא אותו לשם. אז באופן טבעי אדם שלא מחובר חזק לתורה ולא יצר לעצמו תהליך של התקדמות כסדר בדברי תורה, אז כשהוא עוסק בתורה כזה כחמש עשרה שנים אז למה לו לא להתייבש, הלא גם אם היה עוסק באופן כזה בתחום אחר היה גם כן מתייבש.
שאלה: איך האדם יכול להתקדם כסדר בתורה?
תשובה: כמובן זה ענין רחבה מאד, אבל בלשון קצרה לבטאות את הדבר, כל עמל האדם הוא, לברר את חלקו בתורה, ואם הוא עמל בה כראוי, ובצירוף כמובן לתפילה, הקב"ה ישמע תפילתו, והוא יתחבר.
אבל ככל שבנ"א לא מבררים את חלקם בתורה אלא מנסים לעמול בכל מיני חלקים אחרים מכל הסיבות שיהא, למה יהא עושים את זה? זה לא פלא א"כ שאם אדם לא עוסק בחלקו בתורה ואין לו כשרון מיוחד והצלחה מיוחד (יש בנ"א שאינם לומדים חלקם בתורה אבל יש להם כשרונות מיוחדים, וכמו שיש אנשים מוכשרים שיש להם כשרונות בתחום מסוים ולכן מצליחים, להבדיל אותם אנשים גם יש להם כשרונות בתורה, או בחיצוניות שהם לומדים, או בפנימיות שהם לומדים עם עצמם או כותבים לעצמם או מחדשים לעצמם, אבל לא מחמת שהגיעו לחלקם, אלא תנועה על גבי תנועה. אדם כזה יכול להצליח באופן כזה וגם להתקיים, אבל אנשים כאלו לא הגיעו לחלקם בתורה. אדם צריך כל זמן לברר את חלקו התורה ולחפש את האמת, ללמוד לשמה - בהדגשה, (אם הוא לומד לא לשמה אז יהיה לו עוד קושי להגיע לחלקו בתורה), ככל שהוא עמל יותר בלשמה, אז האור של התורה מאיר לו יותר, ומאיר לו את חלקו.
שאלה: אז א"כ למה אנשים שלא לומדים לשמה הגיעו להצלחה בתורה?
תשובה: התשובה ההכי פשוטה, שצריך להבין, שכל האנשים שלא לומדים לשמה, באמת לא הגיעו לכלום. הבעלי כשרונות הגיעו גם בשלא לשמה, זה לא שהם הגיעו לפנימיות וחיבורם לתורה, גם אם הוא היה פרופסר היה מצליח, יש אנשים שיכולים להצליח בכמה תחומים, ברפואה, וגם בלימוד גמ' להבדיל אלפי הבדלות הם מצליחים בו, אבל זה לא הצלחה אמיתית. רוב בנ"א שאינם עוסקים בתורה לשמה אינם יכולים להחזיק מעמד בלימודם לאורך החיים, אלא אם דורכים במחייבים חיצוניים מאד חזקים. לא שהם הגיעו לצורת חיים אמיתית. ואז הם צריכים להחזיק מעמד בפועל. אם אדם יש לו רק כשרונות ממוצעים, ואינו עמל בתורה כראוי לשמה, ואין לו הכוחות ליצור לעצמו מחייבים והספיקים וכו' - כמה אברכים בני חמישים שנה באופן כזה יכולים להחזיק מעמד? אני לא מכיר ליקווד, אבל בירושלים במיר יש כאלה, אבל כמה חיים בלימוד בגיל חמישים באופן כזה? רק אחוז קטן מאד. זה לא שהוא לא יכול להיות, מי שהוא מחובר עמוק מאד בודאי שיכול להיות שם.
שאלה: איזה מדרגה של לשמה נצרכת לכל אדם?
תשובה: יש הרבה מדרגות בלשמה, אבל בלשון כללית ופשוטה מאד כדברי הרא"ש שהביא הנפש החיים, זה תורה לשם תורה. פחות מזה לא שייך אפילו לתורה עצמו. משמאלה עושר וכבוד. תורה לשם תורה, שלפחות התורה תתגלה לו. להשיג להשגות גדלות בתורה ולהגיע לקוב"ה ואורייתא חד - זה כבר מדרגות בלשמה.
שאלה: מדרגה הפשוטה הזה של לשמה זה הוא מדרגה ששייך לכל אדם?
תשובה: כמו שמאריך הנפשה"ח שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולעולם ישאר חלק שהוא שלא לשמה, כדברי הרוח חיים. וכנגד כך יש יש את דברי הגר"א שלעולם צריך נקודה של לשמה גם בתחילה. כל אדם חייב לגלות חלק של לשמה כבר בהתחלה. על זה אנחנו מדברים בודאות. כמה שיעור של לשמה צריך? על כל אחד להרחיב אותו. צריך להתעסק עם נקודה של לשמה גם בתחילה. לא שהעיקר הוא שלא לשמה ויום אחד כשהוא נעשה רשבה"ג או מורה הוראה אז הוא מחפש ללמוד לשמה.
שאלה: אותם שלא מצליחים בתורה, זאת אומרת שלא למדו לשמה בכלל?
תשובה: אני חושב שזה מלומדה, לא מצד הלשמה ושלא לשמה של משמאלה עושר וכבוד. אנחנו ב"ה מתגדלים בעולמה של תורה, והאדם תופס שזה כל החיים כולו, אבל לא חושב על זה כ"כ, ונמצא בתוכו, כשהאדם נמצא בתוכו והוא לא מתבונן, ללשמה כמעט לא מגיע, אבל גם כמה שלא לשמה יש לו? כמה בנ"א יש להם שלא לשמה חזק? עושר - כמעט לא מצוי כלל. כבוד – צריך לזה אדם שהוא מאד לא מוצלח, או בעל דמיון מופלג. היום אפילו אברך מוברך שהוציא ספר, אף שום אחד לא הכיר אותו. ב"ה יש הרבה ת"ח, אבל השלא לשמה כאן צריך שיהיה מאד קיצוני שבכלל האדם ידמה בכך שיהיה לו איזשהו כבוד מזה. או שהוא בעל דמיונות שבטוח שהספר שלו והדברי תורה שלו הוא לכולם. אבל הוא אדם בר מציאותי והוא לא מוכשר מאד, אין הרבה שלא לשמה. כמה שלא לשמה יש כאן בהדור? בכולל קטן שבה הוא יושב, הוא יגיד חבורה והוא מצפה שיהיה לו כבוד [זה אינו נחשב כ"כ שלא לשמה חזק].
שאלה: כמה בנ"א חיים מזה.
תשובה: אז הוא חי מכל מיני ניצוצות, אז ממילא חייו אינם חיים. אין הכי נמי.
שאלה: מהי ה"נקודה של לשמה" שהרב מכוון?
תשובה: נקודה של הלשמה כפשוטו, זה אהבת התורה כפשוטו. וכל אלו שמתגדלים בעולמה של תורה, מרגיש אישזהו חיבור לתורה, ומסתמא ברוב המקרים יש לו איזשהו חיבור לאהבת התורה. לא שזה ממלא את כל החיים שלו, אבל איזשהו חיבור. נשאול הכי שאלה פשוטה: אם האדם לא יקבל שכר על תלמוד תורה שלו בעולם הבא, האם הוא היה ילמוד משהו? זהו חלק השלא לשמה שלו.
שאלה: האם יכול להרחיב לשמה ע"י איזה התבוננות או ע"י מהלך אחר?
תשובה: התבוננות זהו אחד מן הכלים של דבר. יכול לעורר רצונו להיות עבד נאמן, לעשות רצון הבורא. ובעומק אחר, זה להתחבר משקט פנימי, לאהבה העצמית שיש לו לתורה. רוב בנ"א שגדלו בעולמה של תורה יש להם חיבור פשוט טבעי לתורה, כל אחד כפי דרגתו, להיות מרוכז במה שהוא לומד באופן פשוט וטבעי. זה לא התבוננות שצריך להעתיק ממוח ללב, זה פשוט וטבעי. ויכול ללמוד רבע שעה או חצי שעה בצורה כזו של שקט פנימי וחיבור לאהבת התורה. אחרי כן כמובן ויש לו את החשבונות אחרים למה הוא לומד.
שאלה: מה העצה למעשה לאברך שמרגיש שלימודו התייבש ואין לו כוחות הנפש להמשיך והוא מרגיש שהוא פשוט התייבש?
תשובה: הבעיא כמו השאלה ראשונה ששאלתם מה יעשה כשהוא מתייבש, עכשיו שואלים איך להוציא אותו. הרבה קל יותר להוציא אדם שנכנס למשבר, מאדם שכבר נמצא בתהליך של פוחת והולך, הולך ונחלש, ולאט לאט הגיע למצב שנחלש, ועכשיו כבר הרבה הרבה יותר להוציאו מהאשפה, הוא מרגיש שהוא כבר מייבש אותו.
הצורה של לכתחילה כמובן, אדם שצריך לראות כל זמן איך הוא מתחבר לתורה, ואיך יש לו יותר חיות מהתורה. ואם הוא מתחיל להרגיש קצת יובש, לא לחכות שזה ימשיך, אלא מיד לשבת ולבדוק צורת חיבורו לתורה ואיך פועלים לכוון עצמו יותר לדברי תורה - מחייבים חיצונים, לברר יותר סוגיות שמעסיקות אותו, להתעסק בתורה בצורה קרובה ומדויקת יותר לנפשו. בחלק גדול מן המקרים, הוא עוסק בכולל שהכל לומדים אותו דבר, כולם לומדים אותו דף, כולם עוסקים באותם נקודות – אבל זה לא אומר שמתאים לו. האם בכל ימי חייו הוא צריך ללמוד באותו מקום שהוא נולד? אם הוא היה נולד בישיבה אחרת, גם היה לומדים בדיוק ככה, ולא משתנה כלום, "כאן נמצא כאן היה". מקום מסוים שהאדם נולד בו בצורה מסוימת, לא מחייב שהאדם צריך להיות כך. זה לא יתכן.
שאלה: כמה חלקים בתורה יש?
תשובה: בחלק אחד הזה גופא יש כמה חלקים. יש לזה הגדרה עמוקה. התורה היא אחת רק שיש בזה כמה חלקים. כמו שהנשמה יש לה חמש חלקים אבל הוא חד. זה כח אחד שמתגלה בה כמה פנים.
שאלה: מלבד ספר נפש החיים, האם יש ספרים שהאדם יכול ללמוד כדי לעורר הלב לאהבת התורה?
תשובה: לא לבנות על זה מהלך. כל התלהבות הוא כמו אש, שהולך ונחלש. צריך לבנות כמהלך יסודי את עצם החיבור לתורה, ורק על גבי כך מידי פעם להתלהב. יש עוד ספרים בודאי, יש ספר מעלות התורה, יש ספר אורחות צדיקים, ועוד ועוד, ולכל אחד ללמוד הספר שהוא קרוב יותר לנפשו.
וועד א – נושא ב
הדרכה ללימוד מוסר
[נשמטו כמה שו"ת כאן מהתמליל]
שאלה: אם אדם רוצה לבנות עצמו ע"י לימוד מוסר, מה המהלך?
תשובה: אין מהלך אחד ללמוד מוסר, ברור לכל בר דעת. מהלך של לימוד המוסר יש בו כמה חלקים. הגדרה החיצוניות של מוסר הוא ללמוד מוסר בהתפעלות, כדי שלא ירדם, כי מי שלא לומד [בהתפעלות], לבסוף הוא נרדם. וזה סיבה חיצונית מאד מאד. זה סיבה חשובה לעצמה, כדי שלא ירדם. אבל, סיבה פנימית של לימוד מוסר זה כמו מים שחקו אבנים, כל פעם עוד ועוד נקודה. מצד כך בדברי ר' ישראל מסלנט מבואר נקודה שורשית מאד, שלאו דוקא צריך ללמוד אותו סוגיא בעומק וללבן אותו, אלא עצם ההתפעלות לעצמה מטהר ולאט לאט מזכך הנפש, אפילו אם הנושא שהוא לומד אינו בדיוק למצבו. עצם התפעלות לאט לאט מזככו, כל פעם עוד טיפה ועוד טיפה. מלבד כך הוא כותב שיש סגולה ללמוד את אותו ענין שהוא לקוי בו, והאור של התורה של אותו ענין מסייע אותו. אבל זה חלק אחר של לימוד מוסר. חלק התפעלות של לימוד מוסר הוא עצם ההתפעלות לעצמה, בהתעוררות ובקול בוכין, ולאט לאט מים שוחקים עם אבנים עוד טיפה ועוד טיפה. לכן נקודה יסודית מאד אצל ר' ישראל סלנטר הוא לא שם דגש על איזה נושא במוסר שהוא לומד. וזה נפקא מינה עצומה. זה לא משנה אם פעם בספר הזה ופעם בספר הזה, אלא כל פעם הוא צריך להגיע להתפעלות. מצד נקודה הזו יש סברא לומר למה לא להחליף ספרים. מצד ההתפעלות בלבד יכול להחליף הספרים שהוא לומד. אבל צריך להבין שיש התפעלות רועשת ויש התפעלות שקטה. ההתפעלות הרועשת מגיע מחיצוניות הלב והוא כמעט לא ישפיע על הלב. אבל התפעלות דקה ועדינה והיא חדה יותר והיא חודרת פנימה. פוק חוזי שבנ"א לומדים בהתפעלות הרועשת, לא שיש הרבה מזה אבל יש, ועדיין רמת ההשפעה עליהם מזה היא מאד חלושה. זה כמו כל התפעלות חיצונית על דבר יפה או דבר חדש, רואה ומתפעל. אבל ההתפעלות שעליה דיבר רב ישראל סלנטר הוא התפעלות שקיטה שהוא דבר מאד, שהוא להגיע להשקטה פנימית, ולאט לאט מים שחקו אבנים. זה דבר עדין שקשה להסביר אותו, זה לא סתם התפעלות אלא התפעלות שקיטה. כמו שהחזון איש הסתכל בפרח והעיד על עצמו שהגיע כמעט להתעלפות. זה לא היה התפעלות חיצונית, הוא היה מאד מאד שקט. בודאי שרבי ישראל סלנטר דיבר על התעוררות וקול בוכין, ואצל רוב בנ"א כשהם עושים זאת, הם מרגישים רק התפעלות חיצונית, אבל זה לא יעורר אצלם התפעלות פנימית. צריך שההתעוררות החיצונית יביא להתפעלות פנימית, מכח מה שהוא חוזר על הדברים עוד פעם ועוד פעם. מה עשה רבי ישראל סלנטר, הוא חזר על המאמר חז"ל מאן דיליף קטלא וכו', וחזר על הדברים עוד פעם ועוד פעם והתפעל, ומכח כך הגיע להתפעלות שקיטה.
שאלה: האם ראיית דברים חדשים יכול להוליד התפעלות יותר ממי שהוא חוזר עוד ועוד על אותם דברים?
תשובה: בודאי שדבר חדש יכול להוליד התפעלות, אבל זה יהיה התפעלות חיצונית. רק שחוזר על אותו דבר הרבה פעמים עוד ועוד, זה התפעלות חזקה ושקיטה. כל דבר פעם חדש לגמרי היא גם כן מועיל להתפעלות, אבל היא מועיל הרבה פחות.
.....
שאלה: מוסר בהתפעלות דוקא ע"י שהאדם לומד עם עצמו, או שיכול להיות על ידי שמיעת שיחות הרבה פעמים ממשפיע אחד, פעם אחר פעם - האם זה גם טוב?
תשובה: בודאי שכל דבר שיש בו התעוררות בשיעור הנכון, הוא טוב. אבל ר' חצ'קל עצמו אמר שיש אנשים ששומעים שיחות ממנו כבר עשרות שנים, ושהם לא יתחילו להבין על מה הוא מדבר בכלל. זאת אומרת שעצם זה שהאדם שמע לר' חצ'קל, שהאדם שמע אדם קדוש שחי את עומק לבבו עם הרבש"ע והוא חי בעומק אמונה, והוא מדבר, בודאי שזה ישפיע עליו לטובה. השאלה הוא על איזה רמה של השפעה אנחנו מדברים. כל אדם ששומע כל עובד ה' פנימי וצדיק שמדבר, בודאי שאיזשהי קליטה של קדושה תהיה הנפש. אבל זה לא ישתנה את כל חייו מקצה אל קצה. לפעמים אם יש לו אמונת חכמים מאד עצומה ושותה את כל דבריו ממש בצמא, אז זה חודרת לעומק לבבו ובוקע. אבל ברוב המקרים, זה רק יעורר אותו בזמן הוא מעורר אותו אבל לא לאחר מכן. כמו אחר מעמד הר סיני, שהיה בה קדושה עיקר האור נסתלקה. בודאי שנשאר איזה רשימו מן האור והקדושה לא פג לגמרי, אבל עיקר הקדושה נסתלקה. כל התעוררות הבא מבחוץ, היחס שיכנס פנימה הוא יותר מצוצמם. העצה לפעמים הוא לשמוע למי שאוהב לשמוע אותו ואז לעורר מתוך עצמו והוא לומד איך לעורר עצמו. אבל לעורר עצמו רק מבחוץ, בדרך כלל זה לא בונה אותו.
שאלה: האם יש מהלך להגיע מלימוד התורה לבנין עצמו?
תשובה: להגיע לכך רק על ידי לימוד תורה, זה כמעט לא שייך לשום אדם. אמנם הדרך קיימת, והדוגמא הבהירה לכך היה החזון איש, שלמד תורה לשמה והתפלל מעומק לבבו ובהשתפכות הנפש ובאימוץ כל כוחותיו, והעיד על עצמו שהוא השקיע יותר כוחות בתפילה מעמל התורה שלו, וידוע שהוא למד בעיון דברי אגדה כמו שלמדו בעלי עיון את הש"ס - אז הוא הגיע, יש כזה דרך, אבל זה היה מתוך לימוד התורה לשמה ובמסירות נפש ובתפילה ובהתאמצות רבה. אבל כמעט אין בנ"א שיכולים לדרוך בדרך הזה. זה דרך, אבל זה לא דרך כבושה לרבים, זה נקרא אורח. רוב בנ"א אינם יכולים לבנות חייהם בצורה כזה.
מכאן ואילך, יש הרבה דרכים איך לעבוד הקב"ה, וכל אדם צריך לחפש מהו הדרך הקרובה איליו, ללמוד את אותו דרך ביסודיות, ללמוד הספרים על הענין, ולהתפלל להקב"ה כל הזמן שהוא לא יטעה, שיעמידו על האמת. באופן כללי הוא מסדר לעצמו סדר של עבודה כללית, על אף שהוא יודע בודאות שזה לא מדויק ממש ואין לו בהירות גמורה, אבל יש בהירות מסוימת, וכך הולכים צעד אחרי צעד. וכל שיש לו סייעתא דשמיא, אז הדברים מקבלים בהירות מתוכו. או מאנשים אחרים שזכו לברר אותה.
וועד א – נושא ג
מהי השפע המיוחד בשבועות
לוחות ראשונות ולוחות שניות, עמילות, השגת התורה ע"י רוח הקודש, זיכוך הגוף, זכרון, עבודת ליל שבועות
שאלה: איזה השפעה מיוחד של תורה יש בשבועות יותר משאר השנה?
תשובה: השאלה היא ברורה, והתשובה היא מאד מאד ברורה. בשבועות שהיה מתן התורה, היה בו ג' חלקים:
(א) עשרת הדברות שקיבלנו בהר סיני, (ב) לוחות ראשונות שהיו צריכים להתקבל בי"ז תמוז ונשתברו, (ג) לוחות שניות שקיבלנו ביוה"כ שהיא תורה של כפרת ומחילת עוונות.
זה שלש מדרגות כפשוטו, בשלבים.
עכשיו אנו נמצאים אחרי שבירת הלוחות, אז איבדנו עיקר המדרגה של הר סיני, של עשרת הדיברות. וכמו שאמרו בגמ' עכשיו שמנשתברו הלוחות יש מיתה בעולם ויש שכחה בתורה. במילים ברורות מאד, המדרגה שקיבלנו בהר סיני, לא קיימת עכשיו. עכשיו אנו נמצאים במדרגת התורה של יוה"כ, לוחות שניות, שהיא תורה של כפרת עוונות. וזה עיקר התורה שלומדים בשאר השנה, האור של התורה שאנו עוסקים בשאר בשנה הוא מדרגת לוחות שניות. לא רק שאיבדנו הלוחות ראשונות אלא איבדנו כל המדרגה של מעמד הר סיני בכלל. ויש יום אחד בשנה, חג השבועות, שמתנוצץ בו לא רק האור של לוחות ראשונות, אלא מעמד הר סיני שהיה לפני חטא כלל.
שאלה: מלבד שבועות, האם האדם יכול לקבל שייכות למדרגה של מעמד הר סיני?
תשובה: אחד משש זכרונות, הובא בביאור הלכה מההספר החינוך שהוא מקרא מפורש, זכור יום אשר עמדת לפני ה' בחורב. יש לזה חיבור בנעלמות בודאי, זה מקרא מפורש, זכור היום אשר עמדת לפני ה' בחורב.
שאלה: מה היה המעלה של לוחות הראשונות שלא היו בהן שכחה, דא"כ אין בזה עמילות.
תשובה: שאלה מאד מאד יסודית. אנחנו ב"ה גדלנו בעולמה של תורה ואחד מן היסודות שחינכנו עמה הוא, אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. כל ילד יודע שצריך עמילות בתורה, וזוהי אמת לאמיתו, ברור, זה דברי חז"ל. מתי חז"ל אמרו הדבר, על איזה לוחות אמרו חז"ל את הדבר? על הלוחות שניות. זה לא נאמר על הלוחות ראשונות. כל הצורך בעמלות בתורה, וברור שזה מוכרח לכולנו, ובלי עמל אין משיגים תורה, זהו מחמת שנשתברו הלוחות, והאור של מדרגת מתן תורה נתכסה, ולכן צריך עמל כדי להגיע לאותו מדרגה של תורה, ובלי עמל לא משיגים תורה. אבל להגיע להר סיני היה עמל להגיע לקבלת התורה. מ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם זה עמל להכין לקבלת התורה. אבל להכין לעשרת הדברות, זה היה עמל? בודאי שלא. אם לא נשתברו הלוחות, אין עמל. כל ההכרח לעמול בתורה זה תולדת החטא. צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה, זה גילוי ידיעת התורה בלי עמל. בעוה"ב אין עמל בתורה. זה תורה לפני החטא. בהתורה של אחרי החטא, החטא מסתיר ולכן נצרך עמל. כל הקושיות שיש לנו בדברי תורה, הם מחמת ההעלמה על דברי התורה. אבל לעת"ל כשיהיה ומלאה הארץ דעה את ה' וכו' אז יהיה גילוי של התורה בעצם, ואז השגת התורה יהיו באופן של נהנין מזיו השכינה, ודביקות בו ית' שמו, קוב"ה ואורייתא חד. וכמו שכבר עכשיו יש אופן להשיג התורה על ידי רוח הקודש, ברור ופשוט בחז"ל כן, זאת אומרת שיש דרך נוספת גם עכשיו איך להשיג ד"ת. רק שעל מנת כן, צריך לצאת מחטא, ולהיות זך ונקי, להשיג את דברי התורה. וזה יהיה תורה דלעתיד.
שאלה: מה הכוונה שיכול להשיג התורה בדרך רוח הקודש?
תשובה: התשובה היא מאד ברורה. רוח הקודש, אם זה לא מדרגת נבואה של משה רבינו, אז על ידי רוה"ק הוא משיג רק חלקים בתורה, אבל לא כל התורה. לא שמשיג כל התורה ברוח הקודש. כמו ששאבו רוה"ק בשמחת בית השואבה, לא השיגו כל התורה מזה, רק השגה חלקית ע"י רוח הקודש. ועוד אפי' אם משיג כל התורה על ידי רוה"ק, כל זמן שלא זיכך את גופו, אין תורתו נעשית תורתו בתוך מעי. רק מתוך עמל הגוף בתורה יש את הזיכוך הזה לכל הגוף. אפי' אם יש לו השגה בתורה מרוח הקודש, עדיין צריך לזכך את כל גופו. אור התורה מגיע לכל חלקי גופו רק על ידי עמל תורה. וכשהוא יהיה בעולם התחיה, אינו צריך זיכוך של עמל התורה עכשיו, מחמת שהוא כבר עבר הזיכוך. כל חיותו מהתורה אז, אבל לא מהעמל של התורה.
שאלה: לאיפה אנו חוזרים בכל שנה בשבועות? והאם נכון לומר שאם זה היה יום חתונתו של הקב"ה עם הכלל ישראל אבל הלוחות נשתברו וא"כ ע"י עמל בתורה אנו חוזרים לאותו קשר שהיה לנו בסיני?
תשובה: נכון מאד, מפורש בגמ' עלובה כלה וכו', שעדיין יש חביבותא גבן. כלומר, אם ח"ו לא היה עכשיו את החביבותא הזה, באמת לא היה שייכות עכשיו המדרגה של שבועות. אבל יש לנו שייכות לשבועות, ע"י החביבות שקיימת עכשיו. ונכון שאמרתם, שע"י עמל בתורה אנחנו חוזרים לזה יותר.
אבל צריך להבין עמוק, עיקר העמל שמתגלה בשבועות, דבר דק להבין, זה לא עמל התורה. העמל הוא לתקן את מהמידות, זה מ"ט ימי הספירה. ובשבועות בלילה, עיקר העבודה היא לא עמל התורה, אלא עיקר העבודה היא השגת התורה. רק שאדם לא השיג בלא עמל. אבל במדרגה הראויה, יתכן שאם אדם בא לליל שבועות והוא לא עמל בתורה, הוא יכול לקבל התורה. בדקות כלומר. אם אדם יש לו שני אפשריות בליל שבועות, או לעמול בתורה או לקבל התורה בהשגה, זה זמן של השגה. ליל שבועות הוא לא זמן לעמול בתורה. העמל הוא לכל הימים של לפני מתן התורה, וכשמגיע שבועות יש השפעה הבא מלעילא. רק שרוב בנ"א אין להם שייכות לזה, אז מה, הם ירדמו? לכן עמלים בליל שבועות. אבל, זה לא עיקר המדרגה של ליל שבועות. עיקר העבודה בליל שבועות הוא השגה, לא עמל. בכל השנה כולה העבודה היה עמל, וליל שבועות הוא זמן של השגה, רק שרוב בנ"א אין להם את השני אפשריות, ולכן בודאי שהם צריכים לעמול.
שאלה: בשאר השנה צריך עמל לשם עמל, ובשבועות עמל לא לשם עמל?
תשובה: בשבועות העמל הוא לא לשם עמל ולכן לא צריך לעמול, אלא העבודה היא להשיג מלמעלה.
שאלה: האם מגיעים לזה על ידי שהאדם זוכר היטב את התורה שהוא לומד?
תשובה: זיכרון טוב זה דבר חיצוני, לא תורה ממדרגה פנימית שעומדת לפניו תמיד מכח אור נשמתו. הזיכרון של תורה צריך לבוא מנשמה פנימית. להבדיל יש בנ"א שזוכרים כל התורה, אבל בדיוק כמו אלו שזוכרים כל דבר. זכרון אמיתית ופנימית בתורה לא בא מזכרון המוח חיצונית שיכול לזכור הרבה דברים, אלא הוא זכרון בתורה שבו התורה נעשית חלק ממנו, עצם מעצמיו.
שאלה: איפה השפעת התורה יש בשבועות, אם איבדנו הכתרים שקיבלנו במתן תורה.
תשובה: הרמח"ל מאריך בזה שכל אור שמסתלק נשאר ממנו רושם, ועל ידי עמל יכול לחזור לאותו מצב ראשון שהיה. דוגמא שורשית, עובר במעי אמו למד כל התורה על ידי מלאך שמלמדו, ואח"כ כשיצא לעולם בא מלאך וסוטרו על פניו והוא שוכח כל לימודו, ועל ידי עמל התורה הוא יכול לחזור להתורה שהוא למד כשהיה עובר במעי אמו. מעין אותו דבר, מדרגת מתן תורה מכח עמל, למדרגה הקודם של עדיין "חביבותא גבן".
שאלה: אדם לעמל יולד כתיב.
תשובה: אדם לעמל יולד מפורש בהפסוק שזה תולדת חטא, וקודם החטא היה בחירה לאדם אם לבחור בחיים של עמל או בחיים של למעלה מעמל, ואילו לא חטא היה נכנס מיד לשבת שהוא חיים שלמעלה מעמל, וכל השגתו בתורה היה בא לו לא ע"י עמל. רק הוא בחר בצד התחתון, של תערובות טוב ורע, שבו יש עמל.
שאלה: אדם שעמל בזיכוך נפשו ומכח כך מקבל התורה כמו הרב אמר, אז מה החילוק אם הוא מזכך נפשו מכח עמל בתורה בסוגיא שקשה לו, או אם הוא מזכך נפשו מכח שהוא עובד על מדת הסבלנות?
תשובה: שאלה נכונה מאד. יש זיכוך כללי על מידות, ואם הוא עובד לזכך את מידותיו אז הוא מקבל אור כללי של התורה. אבל אם הוא עמל לזכך עצמו על דבר מסוים בהתורה, אז הפרט הזה מאיר לו יותר ואז הוא מקבל אור פרטי יותר. כמו דברי רבי ישראל סלנט שיש אור תורה פרטי מזה לסייע לו אם עוסק בסוגיא מסוים.
שאלה: גם קודם מתן תורה היו מצוות כמו קידוש החודש וכו' ובמתן התורה שמעו רק העשרת הדיברות, אז מה הנקודה שנתחדש בשבועות?
תשובה: יש בזה כמה חלקים. בקצרה ממש. בשבועות עצמה, דבר ראשון היה גילוי של הקב"ה. דבר שני, יש גילוי של תורה. זה ברור כיון שקוב"ה ואורייתא חד, זה לא שני גילויים נפרדים של גילוי תורה לעצמו וגילוי של וירד ה' על הרי סיני לעצמו. הגילוי היה שהקב"ה דיבר תורה. היה גילוי של הקב"ה, והיה גילוי של התורה, והגילוי היה שהקב"ה דיבר התורה. היה שלשה גילויים שהם אחד. בשאר כל המדרגות כולם יש את הצד ההפוך הגמור, "תופסי התורה לא ידעוני", בצד התחתון, רואים תורה ולא רואים הקב"ה וצריך לאחדם, אדם פותח ספר ורואה שם הרבה חכמה אבל לא רואה בגילוי שמה את הקב"ה. אמנם במעמד הר סיני היה הגילוי של "לפרוש ממנו איני יכול", הגילוי השלם.
שאלה: זה הפירוש של השגת התורה, שהם חשו שהקב"ה נתן להם התורה?
תשובה: זה חלק מקבלת התורה. עצם כך שהם קיבלו, ואנו עוסקים השתא מה הם קיבלו. הקבלה הפשוטה היה כמו שאמרו בגמ' כפה עליהם הר כגיגית, השלב הבא שהיה נותן התורה. לא רק קבלת לעצמה, אלא קבלה של קוב"ה ואורייתא בבת אחת. זה מה שהם קיבלו במדרגת הר סיני, כהגדרה כוללת.
וועד א - נושא ד
איך לרומם השבת קודש
שאלה: מה אברך יכול לעשות לרומם השבת קודש, שבימות החול האברך בכולל לומד הרבה יותר ויש לו ג' סדרים, אבל בשבת יש יותר אכילה ושינה ופחות עמל תורה.
תשובה: יש התבוננות קצת שונה כיצד להביט על השבת. כמובן הרבה פעמים בחול יש יותר זמן ללמוד, בכולל יש את הסדרים שלו, ובשבת יש תפלות ארוכים ויש ילדים בבית, כל הסיבות למה שיש פחות לימוד התורה בשבת. בימי חול האדם טרוד בטרדות החומר, ובשבת קודש אין טרדות של עולם החומר. בודאי יש טרדות מצד השבת, אבל מצד עולם החומר ששייך לל"ט מלאכות יש ניתוק. אדם שלא נמצא רק בתפיסת שבת במובן החיצוני אלא הוא מחובר נפשית למהות שבת, של שביתה ממעשה ממלאכה, והוא מנותק נפשית מעולם המלאכה, הוא מחובר לעולם יותר פנימי וממילא יש לו אור תורה יותר גבוה.בלשוו פשוטה אבל עמוקה, בששת ימי מעשה עיקר העבודה הוא עמל התורה, אבל בשבת עיקר העבודה היא לא עמל התורה. חז"ל אומרים במס' נדרים שבשבת לא מלמדים דבר חדש לתינוקות, עומק הדבר, שהשבת הוא אור של עונג, וזהו לכו"ע ניתנה תורה בשבת, כי שבת הוא אור שמגיע מלמעלה למטה, לא במדרגה של עמל. יש הנהגה לחדש חדושי תורה בשבת, ובודאי באופן חיצוני יש לעמול בתורה בשבת כדי לחדש חדושי תורה בשבת, אבל שורש החידוש בשבת משום זה בא משפע שבא מלעילא.
אור השבת מאיר בו יותר בהירות של תורה. ר' חיים וואלאזהינר אמר שאם אדם לומד התורה ומקבל בהירות יותר בתורה, זה נקרא חדושין דאורייתא. אבל הנקודה העליונה יותר, כל אדם יש לו חלקו באורייתא, וכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש נאמר למשה בסיני, זה נקרא חידוש בעצם. ובעומק, החידושי תורה שדיבר בו ר' חיים וואלאזהינר הוא בהירות בתורה, וזהו חדושי תורה במדרגת ששת ימי המעשה, אבל החידושים של שבת ביסודו הוא חידושים של כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בהר סיני.
שאלה: בשבת האדם צריך ללמוד תורה כרגיל, או באופן של מנוחה?
תשובה: בנוגע מה לעשות למעשה ממש, אין לזה תשובה אחת שוה לכל נפש. אם יאמר לאדם לא לעמול בשבת אלא ללמוד במנוחה, רוב בנ"א ירדמו מזה. אדם שיש לו שייכות פנימית לשבת, חלק מהשבת [ללמוד במנוחה]. זה שאלה של גדרי חכמה ומחשבה שבדבר ויש את גדרי העבודה למעשה, וכשבאים לפעול למעשה, התשובה לזה יהי חלוקות מאד לכל אדם, מהו המדרגה שלו.
וועד א – נושא ה
החיוב לדעת כל התורה כולה – וידיעת חלקו בתורה
שאלה: מהו המושג ללמוד חלקו בתורה, הא צריך ללמוד כל הש"ס בעמילות.
תשובה: נגדיר בלשון בהירה מאד, שלא יהיו בה אי-הבנות. כל אדם חייב לדעת כל התורה, בסך כל הגלגולים כולם צריך שילמוד את כל התורה כולה. בנוסף לזה, כל אחד יש לו חלק פרטי ששם יש לו גילוי מיוחד, בין אם הוא יודע מזה או לא.
שאלה: איך יכול לידע זאת?
תשובה: איך לידע - כמו שאמרו רבותינו, פעמים האדם לומד החלקים האחרים של תורה בגלגולים הקודמים ולכן בגלגול הזה הסיבה שהוא לא מרגיש צורך ללמוד חלקים אלו מחמת שבגלגול הקודם הוא כבר עסק בהם. אבל, עדיין זה לא השלימות.
יש נשמות שחלקם הוא לדעת בגילוי יש ידיעת כל התורה. רואים אצל חלק מגדולי ישראל בכל דורות כולם שהכח העיקרי אצלם שהיו ידעו את כל התורה כולה. אבל מצד שני גם היו גדולי ישראל שהם נשמות שעיקר חלקם לא בידיעת כל התורה כולה, אלא עיקר חיבורם לתורה היא או לבהירות של הדברי תורה או לחדושים של דברי התורה.
בודאי שלכתחילה על האדם צריך לדעת כל התורה כולה וכמ"ש בשולחן ערוך הרב שמצות תלמוד תורה הוא ידיעת כל התורה כולה, וזה מוליד הרבה נפקא מינאות בהלכה מעשה, לגבי מה קודם למה. אבל כמו שחידדו רבותנו, הקב"ה יכוון נפשות בני אדם שלפעמים שהוא ירגיש צורך ללמוד דוקא חלק זה מסוים מפני שבגלגולים הקודמים כבר למדו את החלקים האחרים. אז התשובה החיצונית הוא שכל אדם חייב ללמוד את כל התורה כולה, וכמ"ש בשולחן ערוך הרב שהוא כתב את ההלכות אלו לפי ההלכה ולא לפי הפנימיות. מצד הפנימיות, יש אבחנה שהאדם לא מרגיש צורך ללמוד חלקים מסוים מתורה מחמת שבגלגול הקודם כבר למד אותם חלקים.
אבל, אסור לכל אדם כמעט להשתמש בידיעה פנימית זה לעצמו לכתחילה. שהוא יודע את עצמו, אולי הוא לא למד חלק זה בגלגול הקודם. באופן הזה הוא יכול לעקור את כל ידיעת התורה. מה שנאמר עכשיו הוא אמיתי, אבל הוא כמעט לא למעשה לרוב בנ"א, כי לרוב בנ"א אי אפשר לדעת את זה.
וועד א – נושא ו'
אברך שהוא מבולבל מטרדות החיים ואין לו זמן להתבודד, מה יעשה בשעת לימודו?
שאלה: מצב העולם יש בו הרבה רעש ואין לאדם שום זמן לשום דבר. שני שאלות: (א) למה הוא כן בדור בזה? (ב) ומה לעשות לצאת מזה, ואיך אפשר בחיי יום להתקשר לדבר פנימי בתוך כל המצב של חיי יום יום?
תשובה: ראשון ראשון והשני שני.
(א)בודאי שהעולם והמצב שאנו נמצאים בו הוא מבולבל מאד. שנו רבותינו שאנו נמצאים בדור בתראה שהוא דור של נשמות ערב רב, כלומר ריבוי של תערובות, ובחיצוניות הכוונה שיש נשמות רעות שהם ערב רב, אבל במבט פנימי הכוונה שהכל מבולבל מהכל, וכמו שרואים לנגד עינינו. זה הגדרה בהירה פשוטה וברורה.
(ב)מה עושים למעשה? לומר שכל אדם אין להם שום זמן לכלום, זה לא מדויק. כמובן שכל אדם טרוד מאד בהרבה ענינים, כל אחד לפי שלו, ברור. למעשה, אי אפשר לתת הגדרה מעשית לכל אחד. אבל כל אדם צריך שיהיה לו זמן אחד ביום שבו הוא מנותק מהעולם. הצד השוה של כולם הוא - ולא מדובר על הזמן של התבודדות, אלא אפילו בזמן שהאדם לומד תורה – שבזמן הזה הוא מת, הוא לא קיים. מי שזמין כל הזמן לכל דבר, כל הזמן הוא מעורב עם העולם ואז אין לו חיים. יש מי שיכול לעשות את לזה לתשע עשות, יש לשש שעות, ויש לחצי שעה. אבל כל אדם צריך זמן שבו העולם בטל ואינו קיים. פעם היינו יכולים לומר שכל אדם יש לו זמן אחד ביום שהוא לבד, כשמתפלל שמונה עשרה. אבל היום, כל הזמן הפון מצלצל והוא אומר כל הזמן "נו נו נו !". אי אפשר לאדם לחיות כזה באופן שהוא ניעור כל רגע, חוץ משבת. להיות זמין כל רגע לכל העולם, זה באמת גלות נוראית. אבל ככל שהאדם יותר פנימי, יש לו זמן של ניתוק מעולם בזמן שהוא לומד. והלואי שהוא יעשה יותר מזה, אבל המינימום של המינימום הוא שלכל הפחות יש לו זמן בכל יום שבו הוא מנותק מהכל, ואין לו אלא הקב"ה ותורתו באותו זמן, זה זמן של חיבור וישוב הדעת. זה תחילת אפשרות איך להתקיים בכל התערובות.
שאלה: ואיך האדם יכול להרחיב את זמן [הניתוק] הזה.
תשובה: כהגדרה כוללת, מחד להרחיב את הזמן שהוא נמצא לבד, ומאידך שיהיה לו נקודה פנימית שבו הוא מקושר איליה, וגם כשהוא צריך לצאת חוצה, הוא נשאר מקושר לאותו נקודה הפנימית. זה התמצית הפנימית איך להתקיים בעולם המורכב. מי שאין לו זמן של לבד, ואין לו כח אחד פנימי להתחבר איליה כשהוא יוצאת חוצה, אז מיד הוא מתערב עם כל הכולם, שזה חיים שהוא כולו סכנה.
זה לא דבר לחשוב, זה דבר לעשות למעשה. זה זמן לא לעשות כלום, זמן של אין כלום. זה לא מחשבה לחשוב. דבר ראשון הוא, להתרגל שיש זמן כזה בכל יום. פעם זה היה פשוט לכל אדם, היום זה הפך להיות דבר בלתי אפשרי. דבר ראשון -להתרגל שיש כזה זמן.
לפעמים אי אפשר לעשות זמן זה בבית המדרש, כי בבית המדרש עצמו אין שקט. זה זמן של אין כלום. יש לו חברותא, או לומד לבד, כל אחד לפי ענינו - זה מה שיש עכשיו. זה הבסיס, לחזור להמינימום שחיו בו אבותינו בצורה הבהירה. מכאן ואילך כמובן כל מה שהאדם יכול לעשות יותר הוא יותר טוב.
וועד ב
נושאים:
א - איך להרגיש יותר קדושה וחיות מחיי מצוות יום יום
ב - מה יעשה אברך כולל אם הוא לומד גמ' בעיון להרבה שנים ועכשיו מרגיש שהוא עם הארץ בהלכה
ג – איך אברך כולל בונה את יחידיותו בתוך חיי הציבור וחיי הכולל
ד – מתי אברך כולל לחפש משרה (שטעלער)
ה – גדרי רשע, עושים שלא כדין, ותינוק שנשבה בזמן בזה
ו – איך להתייחס לדברים מבהילים של חז"ל וספה"ק
ז - עניני נצחיות של הנפש לעת"ל
ח - עניני מחלוקת בין רבותינו, והמחלוקת על החסידות
ט - המדינה עכשיו
י - דברי מוסר שאמר הרב בסוף הוועד
וועד ב - נושא א
איך להרגיש קדושה וחיות בחיי מצוות יום יום
שאלה: מה יעשה אדם אם אינו מרגיש שום קדושה או שמחה או חיות מהמצוות יום יום שהוא עושה, כגון מהנחת תפילין וטלית וכו', מה העצה לתקן זאת?
תשובה: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה מצוות. דברי הרמב"ם הידועים שיש לבחור מצוה אחת שהיא קרובה איליו ויקיימה בשלימות, ועל ידי כן יזכה לעוה"ב. כשמעתיקים הדברים לקומת ההרגשה שבנפש, לא כל אדם מרגיש האופן העליון של כל המצוות. העצה היעוצה הכללית היא, להתחיל מההרגש למצוות מהמצוה שיותר קרובה ללבו, שהיא כבר פתוחה ומאירה לו.
שאלה: וזה יתקן שאר המצוות שהוא עושה?
תשובה: זה יפתח לו הנפש להמדריגה של מצוה. ועל ידי כן בעזר ה' לאט לאט גם שאר המצוות יהיה בהם יותר הארה מ"נר מצוה".
שאלה: לקחת מצוה אחת באופן יותר רחב רק לתקופה, או לכל הזמן?
תשובה: לקחת מצוה אחת באופן חזק, וכשהוא מרגיש פתח גדול באותו מצוה, שימשיך הלאה. לא סתם להמשיך לעבור למצוה הבאה אחרי תקופה. אחרי שהוא מרגיש שהוא נקשר למצוה אחת באופן ניכר, הוא ימשיך לאט לאט לעבור לעוד מצוה, שכיון שנפתח לו את אור המצוה, נפתח לו יותר את דעת, אז הוא יכול להמשיך.
שאלה: ובאותו מצוה איך יכול לפתוח [ההרגש]?
תשובה: ראשית כל יש יסוד שכל פתח שכבר קיים בהאדם הוא הרבה יותר קל לעבוד איתו, מפתח חדש שהאדם מנסה לפתוח. כל אדם כבר מילדות יש לו רגש טבעי לאיזה מצוה. לפעמים זה דמיונות, אבל למעשה כל אדם יש לו רגש טבעי לאיזה דבר ולפתוח הדבר עוד באופן יותר שורשי. הוא יכול ללמוד על אותו מצוה, ולהקיף אותו כראוי בעומקה של תורה, כל אחד לפי ערכו, ואח"כ הוא יכול להתבונן איך להלהיב את לבו להמצוה. ואז לנסות לקיים את אותו מצוה בהידור השלם כראוי, כל הקומה כולה.
שאלה: צריך להרגיש את "אור" המצוה או שסתם צריך להרגיש יותר את המצוה?
תשובה: שני חלקים. בגמ' אומרת למה תוקעין בר"ה וכו', רחמנא אמר תקעו. יש את טעם המצוה, שעל זה אמר הגמ' שצריך לעשות מפני שכך ציוונו, "כי רחמנא אמר תקעו", ויש מה שהאדם מתבונן בטעם המצוה, כמו טעמים הפשוטים המצוה שנאמרו בספר החינוך ובשאר הראשונים, עד הטעמים הפנימים ביותר, עד שהוא משיג טעם שכלי בהמצוה ואז הוא נקשר על ידי טעם השכלי בהמצוה להטעם של חיבור להמצוה.
מלבד כך יש את ההרגשה של ההתפעלות של הנפש או התחברות של הנפש, כאשר הוא עושה את מעשה המצוות. וכגון במצוות הבא מזמן לזמן, שהם חביבין ביותר, כמו מצות נר חנוכה שנקרא מצוה חביבה היא, וכדברי הרמב"ם בזה וכדו'. יש מצוות שיש להם יותר חביבות, ועל דרך כלל מצוות הבאים מזמן לזמן שמברכים שהחיינו עליהם. לא שכל אדם ממוצע בכל יום כשהוא מניח תפילין או כשהוא מתעטף בטלית שצריך לעשותה באותו הרגש שיש לו בליל פסח באכילת מצה בכזית הראשון. משתמשים ברגש הפתוח ביותר, לומדים את כל הסוגיות של המצוה, מצד אחד "רחמנא אמר" ועושים אותו מחמת הציווי, ומצד שני יש את טעמי המצוות. משתדלים לגעת באיזה התפעלות או באיזה התחברות להמצוה לפי ערכו, וזה נקרא אור המצוה לפי ערכו, ולדקדק לקיים אותה כהלכתה, ובאופן של זריזין מקדימים למצוות, וכו', כל החלקים ששייכים לאותו מצוה, כל הקומה לכולה.
וועד ב – נושא ב
מה יעשה אברך כולל כשהוא שמרגיש "עם הארץ" בהלכה
שאלה: מה יעשה אדם שלמד בכולל להרבה שנים והוא עמל בה כפי כוחו ואף יותר מכך, אבל בנוגע לידיעת הלכה, הוא מרגיש שהוא עם הארץ בהלכה, מה יעשה?
תשובה: יש לזה כמה סיבות למה האדם נמצא במקום בזה ולפי"ז מה הפתרון. מה הסיבה שהאדם לא עוסק בהלכה, הרי היא תורה אחת, אז מדוע הוא לא עוסק בהלכה?
יש בנ"א שהקושי שלהם הוא, שהם לא מחוברים ל"למעשה". זה לא בעיא שמתחיל בכך שהאדם לא מחובר להלכה, אלא שהוא לא אדם מעשית, וממילא המעשה לא תופסת אצלו בנפש נקודה חזקה, ולכן יש אצלו איזשהו רפיון, שאינו ראוי כמובן, שאינו יודע ההלכה. לפי"ז, מצד כך, העבודה שלו היא לבנות קומת המעשה שבנפש ולפי"ז לבנות את ההלכה. או להתחיל מכח המעשה לידיעת ההלכה, או להתחיל מידיעת הלכה ואח"כ לבנות את כח המעשה. אבל צריך לבנות קומת הנפש, לבנות את כח המעשה.
ויש כאלו שיש להם קושי בלימוד ההלכה מחמת שכל אדם שרוצה להעמיד דברים ברור, אם הוא לא ת"ח מופלג באופן רחב, יש לו קושי עצום עם לימוד ההלכה, כי ההלכה הוא פסקי פסקי שהוא לא הצליח להבין את טעמיהם, ויותר על כן כל הלכה מורכב, מלבד מהפשטות של ההלכה יש יותר פרטים, ויש חלק בההלכות שיש בהם פרטים עד פרטי פרטים, ומי שרגיל בעומק עיונה של התורה הוא לא יכול ליכנס עכשיו לכל פרט של ההלכה, והזמן לא יספיק.
אז העצה הכללית הוא שצריך להתרגל ללמוד כל היום שתי הלכות, אפילו באופן שאין בו טעם בלימוד זה כמעט, ואפילו אם לא יודע הדברים בבירור ואפי' אם אינו יודע לקיים ההלכה באופן הברור.
אפילו היום, שיש כ"כ ספרים שנתחברו על המשנה ברורה, בפרט בשנים אחרונות יש עשרות ספרים כאלה - להקיף את כל פסקי ההלכות שנתחדשו רק בשנים האחרונות בכל האופנים שיכול להיות - זה מאד קשה לאדם עיוני. אם הוא אדם שלומד סוגיות בהלכות שבת, זורע וכו' והוא רוצה לדעת את כל האפשריות, אז הוא יכול למצוא טעם בלימוד כזה אפי' בהנקודות המעשיות, אבל עכשיו הוא לא נמצא בעומק עיונו של סוגיות אלה ואי אפשר להקיף אותם, והוא צריך לדעת איך לקיים ההלכה למעשה, קשה לו לחבר לאותו ההלכה שחיבורו לזה הוא מאד חלש.
יותר על כן, יש אלו שבלימודם הם מחוברים מאד להמהלך שלהם, החלק שלהם, הבהירות שלהם, וכשמגיע להלכה, רואים שאין בהירות כלל, וגם מוצא הרבה "יושר ועיגולים", יש הרבה מחלקותים. אז בעצם הוא מגיע לעולם שהוא מלא הרבה ספיקות, והוא צריך להכריע, ולעכל, וכדו'. אז הוא לא נפגש כאן עם סוגיא בבהירות שיש ראשונים, רשב"א וריטב"א וכדו' והאחרונים, ולמצוא איזשהי מהלך בדבריהם. ולמעשה בהרבה חלקים של ההלכה עצמה, יש הרבה מחלוקותים, שהם לא קטן, עד פרטי פרטים.
נקודה יותר קשה לנפש, למי שעוסק בלומדות, כשמסתכלים בחלק מן הפוסקים, רואים שזה לא בנויה על תפיסה למדנית.
דוג' בהירה, ר' חיים מבריסק היה צריך לשאול את השאלות שלו להמורה הוראה בבריסק, שהיה ר' שמחה זעליג ריגלער. בתחילה כשהיה קושיא בהלכה לר' חיים, הוא היה הלך לר' חיים עוזר לשאול, ור' חיים עזור כתב לו תשובה, אבל לא רוצה לכתוב לו את כל המראה מקומות וכל המשא ומתן בההכרעה, שאם כן היה יכול ר' חיים לפלפל הדברים ולפרוך חלק גדול מהתשובה.
בדור בתראה, הקושי עם הלכה למעשה אצל הרבה לומדים סוגיות בעיון הוא, שרואים שהתפיסה בבעלי הפוסקים היא לא בנויה בהכרח על לומדות, אלא במבט של פסק. מתי לחשוש ומתי לא לחשוש, לפי רוב הפוסקים או כעמודי ההוראה שפוסקים כהבית יוסף, כי הרמב"ם הרא"ש והרי"ף, ועוד ועוד, כללי הפסק הם לא דומים לכללי העיון, ברוב המקרים. מי שלימודו בנויה כצורה של דרך הישיבות, כשהוא מגיע להלכה של פסק, רואה שהיא מאד מאד שונה. יש חידוש בדור אחרון שכמה ראשי ישיבות שלמדו בישיבה גמ' בעיון ביחד עם זה נעשו פוסקים, בלי ליכנס לכל השמות של הצורה זה יותר מדאי, אבל זה מורכב. יש קושי מורכב, למי שרגיל ללמוד גמ', ללמוד הלכה, וגם יש קושי מורכב לקיים.
אז למעשה כל אחד צריך ללמוד בכל יום שני פסקי הלכות. ללמוד הלכה כל הזמן, זה קושי עצום. אבל כל אדם למעשה לא יכול לעבור על הלכות מפורשים, וא"כ העיצה למעשה, ללמוד כל יום שני הלכות. פסוקות.
מצד שני, בימי בחרותו בישיבה, היה רגיל ללמוד סוגיות בגמ' אע"פ שאין לזה קשר להלכה, הוא למד בבא בתרא או יבמות, ועכשיו הוא לומד שולחן ערוך חושן משפט, זה הרבה מורכב. אבל אפי' אם היה למד בישיבה מסכת פסחים או מסכת שבת פרק רבי אליעזר דמילה, גם שם לא למדו שולחן ערוך לזה וכ"ש שהוא לא מגיע להמשנה ברורה על זה, רק למד הראשונים והאחרונים על זה, וכשזה היה צורת הלימוד, האדם רחוק מלימוד ההלכה.
הצורה הנכונה היא, אפי' אם לא עשה זאת בימי בחרותו אבל לפחות שיעשה זאת בימי כולל, שכל סוגיא בגמ' שלומדים בעיון, לפחות הוא צריך ללמוד השולחן ערוך על הגמ' שלמד. החזון איש כידוע צורת לימודו בגמ' בעיון היה שצריכים לפחות להסתכל על השולחן ערוך ונושאי כלים על הגמ'. ברור שהנושאי כלים מביאים הקצוה"ח והט"ז והש"ך במקום שיש צריך להלימוד, אבל זה לא בצורה למדנית.
אם באים לצייר הצורה השלימה, ללמוד הסוגיא בעיון כמו שרגילים, אבל השלב אחריה, לא להמשיך לסוגיא הבאה לפני שראה ההלכה כפשוטו. להתרגל ל"מביא לידי מעשה".
לא כמו מה שהרבה כוללים רגילים ללמוד תחילה הטור והשו"ע והפוסקים וכשיש זמן אז מגיעים להגמ' על זה. זה עולם הפוך. בודאי צריך להתחיל בהסוגיא גמ', וזה עיקר עסקו, עד שהגיע להלכה למעשה. הלכה "למעשה" אין הכוונה שצריך להכריע מה לעשות כשיש מחלוקת ט"ז וש"ך. אלא שבכל לימוד גמ' צריך גם כן לפחות לראות שורשי הפוסקים עליו. ולא שזה יהיה עיקר עסק לימודו. ולאט לאט כשאדם לומד בצורה כזה, הוא יראה את הלומדות הגנוז בפוסקים. זה לא אותו לומדות של גמ', זה סוג אחרת של לומדות, המ"ב והגר"א מביא עשרות סוגי פוסקים, וזה מבנה של כמה סוגי לימודים, זה לא בנוי על אותו מהלך.
אבל לפחות להתרגל שלאחר שלמד הסוגיא בעיון, הוא רואה את ה"למעשה" על הגמ' שלמד, ולאט לאט מקרב לעצמו יותר ויותר לעולם של ההלכה. לא יתכן שאברך בגיל מבוגר לומד רק ראשונים והאחרונים של הלומדות של סוגיא ובזה נגמר כל לימודו. זה צורת נפש לא מבורר.
שאלה: וכשאדם מתחיל ללמוד שני הלכות בכל היום, מאיפה להתחיל, מהלכות שבת, או משאר חלקי אורח חיים?
תשובה: התשובה העמוקה צריכה להיות, להתחיל מהלכות שבת שהם חמורות ביותר מחמת שהוא איסורי דאורייתא, ואז לעבור ללמוד על איסורי דרבנן וכו' וכו', אבל באופן כזה לפעמים קשה לו ללמוד. יש כאלו שהם מסודרים יותר בנפשם והם יכולים להתחיל מהתחלה עד הסוף, ויש כאלו שהם פחות מסודרים בנפשם. ויש מרבותינו שנטו לומר שיש להתחיל מהלכות שבת שהם חמורות ביותר ועל האדם לדעת אותם תחילה. אבל צריך לדעת שאי אפשר להעמיד סדר ברור אחד לכל. כשאדם מתחיל ללמוד הל' שבת הוא למד השולחן ערוך והוא רואה הרבה הלכות שאינם מעשיות בכלל, לדוג' מלאכה הנעשית ע"י עכו"ם מצוי יותר בחוץ לארץ אבל בארץ ישראל זה אינו כ"כ מצוי וכו'. חלק מהקושי בההלכות שבשולחן ערוך שזה לא מסודר לפי ההלכות המצויות ביותר אלא נכתבו על פי סדר השולחן ערוך. קשה להגדיר, ההגדרה צריכה להיות שונה לחלוטין.
וועד ב – נושא ג
איך אברך בונה את יחידיותו בתוך חיי ציבור ובחיי כולל
שאלה: תמיד שומעים הכלל שכל אדם צריך להיות "יחיד" ולבנות את עולם הפנימי שלו ולבנות את נפשו הפרטי ולא לזרום עם עם כל העולם, וצריך כל אדם ובפרט כל בן תורה להיות יחיד לעצמו. השאלה הוא שכל אדם כאן ב"ה נמצא בכולל כל היום, ויש לו את ג' סדרי הכולל שצריך להשקיע כל הזמן בלימודים של מסגרת הכולל, וא"כ איך כל אדם יכול להיות יחיד בתוך חיי הכולל שהוא נמצא בו.
תשובה: בלשון הגמ', זה "שבור את החבית ושמור את יינה". זה שאלה מורכבת מאד. אין תשובה חדה מה האדם צריך לעשות במעשה בפרטות. אבל נצייר תמונה מאד כללי. "לעולם אל ישנה האדם מן המקום", כל השינויים שהאדם עושה, ככל שהם יותר פנימיים הם פחות נשפעים מהחוץ וממה שאחרים אומרים. לא תמיד האדם מסתדר עם החוץ. נקח דוג' בהירה, היה החזון איש, שכתב על עצמו שהוא הסתגר עצמו ולמד לבד, הוא היה טיפוס קצת שונה מהציבור. כמעט לא היה לו חברותות, רק אח"כ למד עם בחורים בפניביזה כשהגיע לבני ברק ואז היה שינוי, אבל לא למד בישיבות כיודע. אני לא אומר זאת, החזון איש אמת זאת, שלא כל אדם צריך לעשות אותו דבר בדיוק, כל אדם צריך להתאמץ להיות קצת שונה, ולא לשעבד עצמו בדיוק לכל מה שקורה בסביבותיו. לפעמים האדם אינו יכול להיות להמשיך במקום שהוא גר. האדם לא מחויב לגור שהכל בנוי באותו מהלך בדיוק. לפעמים האדם לא תמיד יכול לעשות זאת והוא צריך לגור באיזה מקום. יש שאלות מורכבות, ויש הרבה סיפורים כזה, אבל כצורה כללית של חיים, האדם צריך לחפש לעצמו המקום שהוא הכי קרובה לנפשו שאפשר לו לחיות שמה, וגם להיות מעט קצת שונה מהמקום, בגבולות האויר שמה. זהו החיים.
שאלה: איך האדם בונה את היחודיות שלו?
תשובה: לא נראה שכדאי ליכנס לזה, יש הרבה שיעורים על זה. אפילו רק בשבוע הזה היה כמה חלקים בזה, שאי אפשר עכשיו לחזור על כל המהלך.
וועד ב – נושא ד
מתי אברך כולל צריך לחפש משרה (שטעלער)
שאלה: איך אברך בכולל יכול לידע אם הגיע הזמן למצוא משרה, "שטעלער".
תשובה: לא מחפשים מציאות.
שאלה: פירוש הדבר?
תשובה: כשבא הזמן שמן השמים יכוונו, הם יפנו איליו, לא שהוא מוצאו. הם ימצואו אותו.
שאלה: א"כ לעולם הוא לא צריך לחפש?
תשובה: אלא אם כן שהוא הגיע למצבים שאי אפשר לו להיות רגוע. אבל אם הוא לומד כראוי ויש לו טעם בלימוד, אין צריך לחפש. יכול להתפלל להקב"ה שאם הוא צריך לזה, שהם יעזורו להדבר. אדם שהוא מגיע למצב שהוא לא מסוגל ללמוד או שקשה לו ללמוד, התשובה לזה לגמרי אחרת. אבל אם הוא רואה שלימודו פחות והולך פחות והולך, אז צריך לשקול מעשי. אבל כל זמן שיש לו טעם בלימוד והוא שקוע בלימודו ואז הציעו לו, יש סברא שזה מן השמים. אבל לחפש כל הזמן, כל זמן שהוא חזק בלימוד וגם אין לו צורך בפרסנה, אז למה לו ליכנס לזה.
וועד ג – נושא ה
גדרי רשע, עושים שלא כדין, ותינוק שנשבה בזמנינו
שאלה: יש נקודת בחירה לכל אדם, וא"כ איך אנו אומרים על אדם מסוים שהוא רשע, אפילו אם הוא עובר על איסורים רבות, אפשר שהוא עובד על עצמו הרבה והוא רק נופל, והוא עושה כפי כוחותיו.
תשובה: אדם שעושה כפי כוחותיו, אין לו שום היתר להגיע למצב שהוא עובר עבירות. עד למצב של ג' עבירות החמורות שהם יהרוג ואל יעבור, וזולת כך אין מושג שהאדם יעשה רק כפי כוחותיו. כל השפה של "כפי כוחותיו" זה לא נאמר על דברים שהם לדינא. דבר שהאדם מחויב בו על פי דין, אין מושג של כפי כוחותיו. יש עולם של עבודה ועולם של הלכה. בעולם של עבודה נאמר היסוד שצריך לעשות כפי כוחותיו. בעולם של הלכה לא נאמר היסוד של כפי כוחותיו, עד פיקוח נפש.
שאלה: האם יש אופן שאין אדם יכול לעשות הכל, רק עושה איזה מצוות במסירות נפש, אבל אינו מקיים כל המצוות, ועושה עבירות ח"ו.
תשובה: אם באנו להשתמש במושגים האלה, בעצם האדם יכול לבוא לעקור כל התורה כולה. אחד אומר שאין לו כח לאכול מצה, השני אומר שאין לו כח לאכול בסוכה, והשלישי אומר שאין לו כח להניח תפילין כי זהו למעלה מדרגתו. זהו דרך שאין לה שום אפשרות להתקיים ויכול להביא לעקירת כל התורה. היא לא נכונה בעצם, ויותר על כן היא מביאה לכל החורבן כולו. במאמר המוסגר, הקושי עם מושגים האלו בזמן כשנפתח להאדם את עולם התשובה. ויש שמגיעים להם כל מיני שאלות מורכבות ממקומות בלטי טהורות מאיזה בעלי התשובה ששואלים "מאיזה מצוה להתחיל?" זה מצב לאמר לאדם שיש לו לעשות מצוה זה ולא מצוה אחרת, וזה תפיסה משובשת בכל יסודי הדת, שעשיית מצוות תלוי אם האדם יש לו כח או אין לו כח. התשובות האלה נאמרו רק למי שלא מסוגלים לשמוע לתורה ומצוות, אז עונים להם כאלו תשובות, אבל מצד שני זה מביא לחורבן. מצד אחד, הרבנים עושים זאת כדי לקרב האנשים, אבל מצד שני, זה לאט לאט עושה השיבוש שהכל תלוי לפי כוחו. ההגדרה של לפי כוחו נאמר רק בעמילות בתורה שזה צריך להיות כפי כוחו, בעבודת המצוות, ובעבודת התפילה. אחרי שהוא מקיים הדין, יש סוגיא שנקראה כפי כוחו. הקביעות הדין לא נקבעה כפי כוחו. אין שום דין בשולחן ערוך שהוא כפי כוחו.
שאלה: האם יש מושג שהאדם אינו יכול להיות שלא לעשות איזה עבירות?
תשובה: להלכה כל אדם שעושה עבירות אין הגדרה שצריך לדון אותו לכף זכות שהוא עושה רק כפי כוחותיו, אלא יש הגדרה שהוא רשע לדינא ושהוא פסול לדינא וכו' וכו', אין כזה שום הגדרה בהלכה להגדיר גדרי הכשרות שלו רק אם הוא עשה עבירה או לא. יש מקום לדונו לכף זכות רק במקום שאין חזקה. אבל אם ברור שהוא עשה עבירה, אין שום הגדרה שכפי כוחותיו הוא לא יכול לעמוד בזה.
שאלה: מה היחס להבנים שנושרים מן הדרך, האם לייחס להם כרשעים?
תשובה: זה נקודה מאד מאד רחבה. יש כאן זהירות הנצרכת משני צדדים. מצד אחר, אם בחור ירד מהדרך ואומרים לו להדיא שהוא רשע רשע רשע, הוא יפול. מאידך אם אומרים שהוא לא רשע ושצריכים לקבל אותו כמו שהוא, אז אפילו בשלב קודם הירידה שלו, הוא יכול לומר "אה, אני יכול ללכת צעד אחד אחורה." זה מאד מורכב.
כל הסנגון של שאלות האלו, עדיף שלא ישאלו. כי כל תשובה לכל השאלות הללו עלול להביא לתקלות חמורות מעין כמוה. מצד שכל הישר, בהגדרה מאד פשוטה, מאד ברור שזאת התורה לא תהא מוחלפת, יש לנו תרי"ג מצוות, אין לנו את כל התרי"ג בידינו כידוע, אבל אותם מצוות שיש בידינו השתא, וכל האיסורים דרבנן וכל דבר שהוא אסור מדינא, אם הוא לא רק גדר או מנהג, אין שום הגדרה שאם האדם עבר עליהם הוא לא רשע. זהו לדינא.
יש גדר של תינוק שנשבה, שהוא גדר נוספת. אבל אדם שהוא נמצא בעולמה של תורה והוא נשאר בעולמה של לתורה, אינו בגדר תינוק שנשבה. יש לו רק דברים קשים שצריך להתמודד איתם ויש דברים שהוא עושה שלא כדין, ויש הגדרה של רשע. כמה גהנים יקבל? זה תלוי בבית דין של מעלה, וזה לא קשור איתנו בכלל.
שאלה: הגמ' אומרת וכולם באבק לשון הרע. ויש גמ' שכולם אינם מקיימים כיבוד אב ואם מחמת שקשה לקיים כל המצוה הזאת בכל הזהירות.
תשובה: רבותינו כבר דנו במה שאמרתם, ואמרו שהכוונה הוא שעל דרך כלל שרוב בני אדם נכשלים. יש רובם מדין רובם, ויש רוב שאינו המצוי שחז"ל קוראים לזה רובם, אבל זה לא כולם ממש.
שאלה: אבל רוב בנ"א אינם יכולים לקיים מצוות מסוימיות כראוי.
תשובה: רוב בנ"א נכנסים לגהנים, זוהי המציאות.
שאלה: התורה נותנת לנו מצוות שרוב בנ"א אינם יכולים לקיים?
תשובה: לא התורה, אלא הקב"ה נתן לנו מצוות אלו שרוב בנ"א נכשלים בהם. השאלה הוא למה הקב"ה ברא את העולם באופן שהוא רובו רע ומיעוטו טוב, ושרוב בנ"א בסוף חייהם נכנסים לגהנים ולא לגן עדן. זה השאלה. למה הקב"ה עשה העולם כזה? אין לנו שום השגה. בודאי שלבסוף הכל לטובה, אבל למה הקב"ה עושה ככה, אין לנו בזה שום השגה. האם מציאות של העולם שהוא מיעוטו רע ומיעוטו טוב? כן. האם רוב בנ"א אפי' בדור דידן לא שומרים תורה ומצוות קלה כבחמורה? התשובה היא כן. האם רוב המוחלט כשמגיעים לב"ד של מעלה, לא מגיעים לגן עדן אלא לגהנים? התשובה היא כן. אז מה? האדם צריך לעבוד כל החיים שלו שלא יהיו מן הרוב הזה אלא מן המיעוט שבמיעוט. זה שרוב הדור לא מקיימים כל המצוות זה אינו עושה אותם כעכו"ם, נכון שאנו נמצאים בעולם שהוא רובו רע, רובם לא שומרים תורה ומצוות, ומגיעים באמת לגהנים, אין הכי נמי. אבל זה משנה כלום, למעשה כשבא לפנינו אדם שאומר אינני יכול לעשות המצוה הזה שאינו לפי כוחותי, זה איסור לדינא, ואסור לאמר לו את זה.
שאלה: מה הנפקא מינה אם האדם נקרא או רשע או לא, אנו לא יודעים מה הגהנים יש לו?
תשובה: רשע וגהנים זה שני דינים, ואינם קשורים זה בזה בכלל. גהנים והעונש שהוא יקבל, ואינם תלויים זה בזה. שני בנ"א עושים אותו עבירה, שניהם נקראים רשע על זה, אבל האם שני אלו יקבלו אותו גהנים? לא, הכל לפי הנסיון של האדם. אבל הגמ' אומרת "מותר לקרותו רשע", ויש נפקא מינא לדינא שהוא פסול לעדות.
שאלה: אפשר לידע אם מישהו בדור בזה הוא באמת "תינוק שנשבה"?
תשובה: זה מאד מאד מורכב. אפילו מה שהחזון איש אמר שהיום כולם יש להם דין של תינוק שנשבה, אבל המצב של היום מאד נשתנה, רוב בנ"א מחוברים להמדיה שהם יודעים מהו תורה ומצוות, וא"כ זה שאלות עדינות, האם לקבוע אותם כתינוק שנשבה כיון שיש להם תפיסות מסוימת מתורה ומצוות. זה שאלות שנמסרו לגדולי הדור להכריע ולא שייך לענות עליהם בהגדרה למדנית. השאלה הוא לכל חכם, איך כל חכם רואה המציאות. ברור שגם בב"ד של מעלה יש שעוסקים בככה ויש שעוסקים בככה.
וועד ג – נושא ו
איך להתייחס לדברים מבהילים של חז"ל וספה"ק
שאלה: איך להתייחס להרבה מאמרי חז"ל ששומעים שמפחידים מאד את הנפש, לדוג' כל הכועס כאילו עובד ע"ז, או כל העונה אמן בכל כוחו הוא בן עוה"ב או כל האומר אשרי ג' פעמים הוא בן עוה"ב, ומשמע מזה שאם לא עושים כן אז הוא לא בן עוה"ב, ואז כשאדם אינו אומר אשרי ג' פעמים בכל יום אז הוא מרגיש שמאבד בזה העוה"ב. איך צריכים להתייחס למאמרי חז"ל אלו שמפחידים הנפש שלו.
תשובה: נחלק. בדוגמא שהזכרתם של כל הכועס, שם חז"ל אמרו להדיא כל הכועס. ומה שאמרו חז"ל כל העונה אמן בכל כוחו, לא אמרו שמי שלא עונה אמן אין לו עוה"ב, רק מי שכן עושה, הוא שייך לעוה"ב, לא שאם לא עושים כן אז אין לו עוה"ב. חז"ל מדברים על צד החיובי שבדבר, ולא שזה הדרך היחידה להגיע לעוה"ב, יש הרבה דרכים להגיע, ולא אומרים שרק מי שעושה כן הגיע ומי שלא עושה כן לא הגיע. א"כ יש לחתוך בסכינא חריפה את דברי חז"ל, האם הם אמרו בבירור שרק אם עושה כך וכך יהיה כך, ואם לא עושה כך וכך יהיה כך? הרבה פעמים המפרשים אומרים שהלשון "כל" בחז"ל הוא לאו דוקא, ויש דוגמאות רבות מאד.
אבל נחזור לעצם נקודת השאלה, אם ברור שחז"ל אמרו שזה מדרגתו, כך יהיה מה יהיה איתו. מי שקולט הדברים של חז"ל אלו, באמת יש לו יראה מזה. אנחנו לא באנו לברוח מהיראה. רק כמובן שצריכים להתייחס ליראה בשום שכל בשיעור הנכון עם אהבה ושמחה. היא גופא מה שנשאל להחזון איש מהי המטרה של מאמרי חז"ל שאלו שגורם פחד להאדם, והחזון איש השיב שחז"ל אמרו הדברים גופא שתפחד, אין הכי נמי.
שאלה: ומה היחס של האדם אם ראה או שמע דברים מבהילים מהספרים קדושים כגון ספר ראשית חכמה ומסכת חיבוט הקבר ומסכת גהנים וכדו' וזה מאד מזעזע הנפש שלו – האם צריך להסיח דעת מהדברים אלו?
תשובה: זה מעשה ידוע עם הגר"א ותלמידו ונשתמש בו כדוגמא יסודית. כידוע מאד שהגר"א דיבר מאד על מסכת גהנים וחיבוט החבר וכדו', והיה לו תלמיד אחד שנחלש דעתו מזה ונעשה חולה מזה, והגר"א שילח לו שיאמרו לו, שכל מה ששמעת ממני ומה שאמרתי, הוא באמת נכון, אבל כשאמרתי הדברים לפניך, זה "יסורין ממרקים". אם עושים תשובה ויסורים ממרקים, אז לא צריך להגיע לשם. כל מאמרי חז"ל אלו, צריך להבין ראשית, שצריכים להזדעזע מהדברים, כמובן בשיעור הנכון. בהדגשה – בשיעור הנכון. שאם זה מעבר השיעור הנכון, אז יש שמגיעים למצבים מאד קשים. אבל אם אדם רוצה לבנות את הלכתחילה של הדברים בלי ליכנס לבעיות, מידי פעם הוא צריך ללמוד כל מאמרי חז"ל האלה, לא שצריך לראות את כולם בבת אחת, אלא כל איש לפי ענינו, כל אדם ממוצע צריך שיהיה לו מקום שהוא באמת יפחד מאד ממאמרי חז"ל. עוד פעם, זה צריך להיות בשיעור הנכון. האם אדם חושב שכל החיים הוא טוב וכשהוא יגיע לב"ד של מעלה אז הכל יתקע? לא. מי שיודע האמת יודע שיש מאמרי חז"ל, יש יראת העונש, יראה תתאה, שבאמת צריך לבנות אותה. אבל אין כוונת הדבר שהאדם צריך לעסוק רק בזה. אלא כמו שאמר הגר"א, כל מאמרי חז"ל על מסכת גהנים וכו' הם אמיתים, אבל מצד שני אם מקבל יסורין מידיעות הללו ועושה תשובה, אז הוא ינצל מכל זה. זה באמת מפחיד, אבל בידו לשלוט האם הוא יגיע למקום המפחיד הזה או לא.
שאלה: מה הפשט ב"כל המתבייש מוחלין לו כל עוונותיו", האם רק ע"י בושה סגי ואין צריך לעשות תשובה?
תשובה: רק עם התשובה, לא שבושה בלי תשובה מוחלין כל עוונותיו. צריך כל ד' חילוקי הכפרה. לאחר שמקבל כפרה ע"י ד' חלוקי כפרה אז צריך מחילה וזה ע"י בושה.
וועד ב – נושא ז
עניני נצחיות של הנפש לעת"ל
שאלה: אם ח"ו אדם לא זוכה לימות משיח האם שייך שיהיה לו עוה"ב?
תשובה: זה שאלה יסודות, כתב האריז"ל בפרק חלק, שאלו שאין להם חלק בעוה"ב אין הכוונה כפשוטו שאין להם עוה"ב לנצח, אלא יש ימות משיח, תחיית המתים, אלף השביעי ואלף השמיני, ויתכן שאם לא יזכה לזה הוא יזכה עדיין למדרגה יותר גבוה. שם יש רחמים יותר גדולים למי שלא הגיע למדרגה התחתונה. במדרגה היותר פחותה יש פחות רחמים ולכן צריך להיות ראוי, ובמדרגה העליונה יש יותר רחמים ושמה יזכו אפי' אלו שאינם ראויים למדרגה התחתונה.
שאלה: אלו שנעשים עפר תחת רגלי הצדיקים, מה יעשה להם אח"כ?
תשובה: במדרגה הזו הם נעשו עפר תחת רגלי צדיקים, אבל זה עדיין עפר, אח"כ כשהקב"ה יחזור כל העולם למים, אז אין עפר, והמדרגה הזו לא קיימת. כל מה שאמרו חז"ל הוא נכון ביחס להמדרגה שהם אמרו אותו.
שאלה: האם יש דרך לאדם לזכות להכל, לימות המשיח לעוה"ב ועולם התחיה, הכל בכל מכל? האם יש אופן שעל ידו האדם לזכות להכל?
תשובה: בהגדרה התחתונה, בהגדרה פשוטה, זה אדם שמקיים כל התורה בכל חלקיו על כל פרטי פרטיו. אבל כהגדרה עמוקה, מסירות נפש בוקעת את כל המדרגות כולם.
שאלה: סגי במסירות נפש ולא צריך לעשות תשובה?
תשובה: עם תשובה. אין הכוונה שנצרך רק מסירות נפש ולא צריך תשובה. צריך תשובה במסירות נפש, כמו בר"א בן דורדיה.
שאלה: ואם הוא עושה תשובה במסירות נפש, אז הוא זוכה להכל?
תשובה: בר"א בן דורדיה נאמר שקנה את עולמו בשעה אחת, כלומר באותו שעה קנה את הכל.
וועד ב – נושא ח
עניני מחלוקת בין רבותינו הראשונים, והמחלוקת על חסידות
שאלה: במחלוקת בין ראשונים למה מצינו לפעמים שראשון אחד מדבר חריף על ראשון אחר, הא כל אחד מהם לומדים לפי שורש נשמתו, וא"כ על הראשון שחולק בחריפות על השני, לכאורה הוא צריך לדעת שהאחר אומר דעתו כפי שורש נשמתו.
תשובה: הכח הפנימי של הנפש נקרא בלשון רבותינו ה"איתן" בנפש, מלשון נחל איתן, שהוא תוקף, חוזק. התוקף והחוזק הזה יוצר הקבלה לדבר המהתפך ממנו. משה עיקר מידתו אמת, אהרן עיקר מידתו היה שלום אוהב שלום ורודף שלום. האמת הפנימית תובעת שאין אפשרות אחרת, והאמת לאמיתה יכול לקבל שני צדדים הפוכים. האמת אומרת שהצד הזה נכון והצד השני לא נכון, אלו ששורשם ב"אמת" מדברים חריף על שיטה ההפוך ממנו. אבל אלו ששורשם ב"אמת לאמיתה" כולל גם את הצד ההפוך.
שאלה: מה היה המחלוקת בין בעש"ט לחסידות?
תשובה: מי אמר שיש מחלוקת? יש מחלוקת אם היה מחלקות. בכתבי חב"ד וכו' נשתברו הרבה קולמוסין על זה, קונטרסים שלימים אם היה מחלוקת בכלל, ואם יש מחלוקת אז היה מה המחלוקת.
שאלה: השואל שואל לפי השיטות שהיה מחלוקת.
תשובה: "נעשו שלום ביניהם". להניח שהיה מחלוקת, אז מה השאלה.
שאלה: מה שדיברו הנפש החיים נגד החסידים...מה בא לאפוקי?
תשובה: כשהיה בא לאפוקי בפועל, בודאי היה בא לאפוקי. יש שיטות בחסידות בנוגע לדביקות בה' בשיעור רחב, אם יכול לבוא על חשבון תלמוד תורה, ובזה בודאי היה בא לאפוקי.
השאלה אם היה בא לאפוקי ביסודי הדת. זה השאלה. בהנהגה למעשה היה בודאי בא לאפוקי, זה שחור על גבי לבן. השאלה אם היה מחלוקת בין הגר"א להבעש"ט בעצם, שהבעש"ט סבר דבר אחד והגר"א סבר אחרת, למי שהבינו את הדברים. ויש שרצו לומר צד רחוק, שהנפש החיים הוא שיטה ממוצעת בין הבעש"ט להגר"א, אבל קשה מאד לומר זאת שהנפש החיים חולק על רבו.
השאלה הוא, למה ליכנס לכל זה? צריך לחפש חלקי תורה פנימיים, והכל נגמר ונסתיים השאלות האלה. צריך זהירות גדולה, מדברים על גדולי הדורות, ויזהר מגחלתן. מי שבאמת לומד סוגיות אלו ורוצה לברר הסוגיא, אז זה נידון. אבל לא עוסקים כאן כלל וכלל בעומק סוגיות אלו.
שאלה: רואים בהספרים שהיה מחלוקת.
תשובה: רבותינו אמרו כיון שראו לבסוף שנתאחדו הדרכים, זאת אומרת שנעשה שלום בפמליא של מעלה ומכאן ואילך אין מחלוקת ביניהם מצד המחלוקת כפשוטו, רק שיתכן שיש כמה דרכים. לא באנו לדון על כמה וכמה דורות. כמובן שיש אלו שאומרים שמסורה היא בידינו שהיה מחלוקת, ולא תופסים את זה. אבל אנו לא עוסקים בזה. ויש אלו שסברו, כמו החפץ חיים אמר שפעם היה מחלוקת אבל היום זהו מחלוקת עם אחרים. מי שרואה כתבי חב"ד רואה שכסדר היו מלחמות באידישקייט. אבל עוד פעם, למה ליכנס לכל זה? התשובה האמיתית לזה, שצריך לגמור את כל השאלות הללו, ולא ליכנס לבלבולים. השאלות אלו שאלות שהיו חלק מהגלות. זה התשובה.
שאלה: איפה המקום ללמוד סוגיות אלה?
תשובה: מה הכוונה איפה מקום, אם מותר לחשוב על זה בבית המרחץ?
שאלה: במוסר, יש לזה מקום.
תשובה: זה חלק מתורה! השאלות צריכים להיות, כל נקודה איפה היא משלימה אחד את השנית. התפיסה הזה שמתייחסים לכל נקודה כמחלוקת – אם כל חכמי הדורות כולם היו ממשיכים את המחלוקת כולה, בסדר, אז צריכים לבטל דעתנו לדעתם, אבל אם רואים שגדולי הדורות הלכו עם השיטות ביחד, אז הכמיהה לחזור לאותו מחלוקת זה בא משורש הקלקול בנפש, לא ממקום המתוקן שבנפש שמבקש את השלום. אלא מאי, חכמי הדורות פוסלים משהו, זאת אומרת שהיה כאן נקודה מקולקלת. אבל כשרואים שגדולי חכמי הדורות אחריהם השלימו עם הכל, אז העבודה היא להשלים עם הכל, במילים הכי ברורות.
שאלה: מה המבט שלנו על מה שיש הרבה מחלוקת -
תשובה: אני לא חושב שזה המקום שנכון להתעסק ולהתרחב. תצא ממקום המחלוקת, ולבקש את עולם השלום, ולגמור את השאלות. היה מחלוקת בכלל אם היה מחלוקת.
אני לא רוצה לענות עוד על זה, עברתם על כל הגבולות. לא שזה [רק] לא נכון ממבט פנימי. אני חושב שששאלות אלו באים ממקום המחלוקת שבנפש, לא ממקום של ביקוש אמת. אם האדם היה מבקש אמת ומבקש שלום, והוא רואה שחכמי הדורות השלימו עם זה, אומר די, כלומר די בשבילו.
אף אחד לא אומר שלמעשה צריך לנהוג למעשה עכשיו כצד השני. השאלה הוא אם ממשיכים המחלוקת או שנעשה שלום. יש דרכים נוספות בעבודת ה'. אין כאן נקודה שצריך לעשות בדיוק כהצד שני. אם רואים שחכמי הדורות השלימו עם הכל, ביאור הדבר, שאור תורתם מתאחד, ועדיין כל אחד הלך לפי מנהג אבותיו, והוא לא מחויב לשנות. מי שרוצה לכלול את כל התורה, צריך ללמוד את כל השיטות כולם ביחד.
אני חושב ששאלות אלו הם הרבה מעבר ממדרגת השואלים. אדם שיש לו את כל התפיסה הפנימית ורוצה לדעת, אז השאלה שלו הוא בגדר גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. אם לא, מה הנפקא מינא מכל השאלות, לאיפה הם יולידו? אתה איש אשכולות שיכול לכלול כל השיטות על חסידות? זה גבוהה גבוהה. השאלות האלה כואבים לי, שאצלי התפיסה של השלום הוא הבסיס של כל מה שיכול להיות, אני לא אומרת שצריך להשיג את הכל, אבל, צריך לצאת מחיצוניות. לתפוס שיש עולם הרבה יותר פנימי, יש הרבה דרכים בעבודה, כל דרך בכנסת ישראל שהסכימה איליה חלק מחכמי הדורות, מכבדים אותה עד כלות הכבוד. החכמה בפועל, כל אחד לפי חלקו, ואנשי השלימות כוללים את הכל. ההסתכלות היא מאד מאד מצומצת, שיש את זה ויש את זה ויש את זה. לא באנו לשנות מי שיש לו מנהג אבותיו בידיו, באנו לכבד את כולם. חוץ מאלו שיש להם ויכוחים להדיא על יסודי הדת, וחכמי הדורות חלקו עליהם – שם האדם נמצא בחוץ, ולא זה החסידות.
וועד ב – נושא ט
המדינה עכשיו
שאלה: החזון איש אמר שהמדינה לא קיים לאחר שבעים שנה, א"כ למה המדינה קיים עכשיו?
תשובה: הוא לא קיים.
שאלה: לא קיים מעיקרא.
תשובה: מה שפעם היה קיים, עכשיו נתבטל. רק היא כמפרכס ויוצאת.
וועד ב – נושא י
דברי מוסר שאמר הרב בסוף הוועד, מתוך כאב עמוק בנפשו:
שאלה: האם יש דרך להכניס את דרך ההתבודדות לעולם הישיבות -
תשובה: ה' יברך את כולכם. בהצלחה.
[ואח"כ אחר גמר ההקלטה, פנה הרב להמארגן של הוועד שו"ת ואמר לו [אין זה בדיוק לשון הרב רק תמצית הדברים שאני זוכר]
אני לא חושב ששאלות כאלה יש להם הרבה תועלת. באמת כואב לי עמוק שאלות כאלה. חישבתי שאני בא לאברכים בני עלייה שרוצים לדעת איך לעלות באמת, אבל לאחר השאלות האחרונות אני רואה שהשאלות לא באים מתוך ביקוש אמת. זה לא אמיתי! אתם רואים איך שהשאלות מוליכים אתם למקומות בלתי נכונים בנפש. אני צריך לברוח מכאן עכשיו, במחילה. וזה הפעם האחרונה של שאלות ותשובות. לדעתי אין תועלת בשאלות כאלה.
נספח - שו"ת שנאמרו בין גברא לגברא (אינו מוקלט רק נכתבו כפי זכרוני)
בענין מכוניות הפורחים באויר
שאלה: שמעתי שבעתיד הקרוב, קרוב לשני שנים מכאן, שיהיה מכוניות הפורחים באויר. מה היחס הפנימי לזה?
תשובה: שהכל פורח.
שאלה: כלומר שכל העולם הזה פורח מאיתנו?
תשובה: כן.
בענין "קליפת" השאלה
(לאחר שהרב השאיל כמה וכמה שאלות זה אחר זה מאברך בן עלייה אחד שהיה לו כמה שאלות בדקיות עניני עבודה, הרב השיב לו),
תשובה: דעתי הוא שצריך להפסיק מכל השאלות הללו. במחילה. למה צריך לשאול על כ"כ דקיות של כל מיני דקיות של כל פרט? לדעתי אין תועלת בכל שאלות הללו.
(ואברך אחר שאל הרב מיד אח"כ:)
שאלה: אז באמת לכאורה כל אדם צריך לצמצם כל שאלה ארוכה למשפט אחד.
תשובה: דעתי באמת הוא שלכל השאלות הללו, שעדיף לשתוק מלומר תשובה. כואב לי כל שאלות הללו, שכל זה מראה שהעולם נמצא כ"כ בחיצוניות ואינם מחוברים לפנימיות שלהם. אם אדם היה מחובר באמת לפנימיות, לא יהיה לו שום שאלות. כל השאלות בא מהקליפה.
שאלה: זה משום שכל השאלות הם קליפת ספק שהוא עמלק?
תשובה: כן. כל שאלה נובע מהקליפה.
שאלה: אפי' שאלות בעבודה? זה לא ספק דקדושה?
תשובה: כן. ובעומק,רק מי שנמצא במדרגת בינה שואל שאלות. אמנם כשהאדם מגיע למדרגת חכמה וכתר, אז אין שאלות.
שאלה: חכמה דכתר או אפי' מדרגת חכמה דכללות?
תשובה: אפי' מדרגת חכמה דכללות, לזה לא צריך להגיע למדרגת כתר, אפי' כשמגיע מדרגת חכמה אז אין שאלות.
שאלה: באמת היה לי הרבה שאלות לשאול להרב אבל עכשיו כשאני נמצא עם הרב אז אני מרגיש שאין שום שאלה, אצל הרב אני מרגיש שהכל בהיר, יש רק את הרבונו של עולם, וזה הוא, אין שאלה, יש רק יחודא עילאה. וא"כ לכאורה כל אדם צריך להיות בבחי' פורים, של אין שאלה, וכל אדם צריך להביא את עצמו להמקום שאין שום שאלה.
תשובה: כן, כשאדם נמצא בפנימיות, אין שאלות. יש שאלות כשאדם נמצא בפנימיות אבל זה כמו שאדם שנמצא למעלה והוא מסתכל מלמעלה למטה והוא שואל מה יש כאן. אבל רוב בנ"א נמצאים למטה ולכן הם שואלים ממקום הקליפה בתוכו שהם נמצאים. כשאדם מבקש רק רבש"ע הוא נמצא בפנימיות, והוא שואל רק שאלה אחת – איך למצוא הקב"ה. זהו "אחת שאלתי מאת ה' אותו אבקש". לבקש רק את הקב"ה. אבל שאר השאלות באים מהקליפה.
***
מ"ח קנינים
הרב נשאל, "מח קנינים שהתורה נקנית בהם – האם האדם צריך את כולם או שהם מ"ח דרכים שעל כל א' מהם יכול לקנות התורה?" הרב השיב שע"י אחד ממ"ח קנינים האדם יכול לקנות התורה, אמנם כל אדם צריך שיש לו עכ"פ שייכות עם כולם.
קטגוריות
